יום ראשון, 25 ביולי 2021

פרק ראשון מתוך רומן הפנטזיה 'חידת אבן השתייה' מאת אורי מאיר

פרק ראשון: זה היה בחנוכה

נר ראשון של חנוכה, והמכינה שבה בדרך הארוכה מיום עמוס ברמת הגולן.
עייפות רטובה, מהבילה, אפפה את האוטובוס שהיטלטל על הכביש החלק. רוב חברי המכינה נמנמו, או ישנו, מנסים לחוש מעט חום בחלום, לאחר הקרירות וזרזיפי המטר שליוו אותם אל האוטובוס הצפוף, ולפני שיגיעו אל מיטותיהם ויתעטפו בשמיכות הדקות, שלא התמודדו היטב עם הלילות הצוננים בין פצאל לאריאל. היום האפור ובסופו הדלקת הנרות החפוזה, הסופגניות הקרות והשמנוניות, הערפילים הלחים שעטפו את חברי המכינה באצבעות צוננות על מצוק הארבל בטקס הדלקת המשואה הבודדת, הנר הראשון של חנוכה – כל אלה נסכו תנומה בעפעפי כולם, מלבד חזי ואופיר.
חזי ואופיר היו ערים, מוכנים למלא את הנסיעה הארוכה בשיחה. השעה הייתה כבר אחרי שמונה, האוטובוס ירד לאטו לטבריה, בדרך המובילה לצמח, ומשם אל כביש הבקעה. נותרו להם עוד יותר משעתיים עד שיגיעו סוף-סוף אל המכינה, אך אנשים כחזי וכאופיר לא נרתעו משיחות של שעתיים. שעתיים היו רק הזמן שלקח להם להתחמם.
"נו?" שאל אופיר, "אז מה אתה אומר על הדרשה של מנחם?"
חזי לא ידע מה לומר, הוא לא רצה להעליב את אופיר.
"אני לא מאמין!" קרא אופיר, "הצלחתי לגרום לחזי הגדול לשתוק."
"אל תתלהב יותר מדי," אמר חזי, "אני רק חושב קצת. ובכן, מה היה לנו שם? עשר קדוּשות הן, עומר ביכורים ושתי הלחם, כמה חבל שחרב בית המקדש, איזה כיף זה קרבנות... נשמע מוכר מאיזשהו מקום? אה, נכון, מהדרשה של סוכות או משהו."
"האמת," אמר אופיר ונשם נשימה עמוקה, "גם אותי זה כבר קצת מייגע כל העיירות מוקפות חומה, קדושות עזרת נשים... כאילו, בסדר, חרב בית המקדש וזה באסה, אבל אין מה לעשות, אפילו דוסים כמוני לא חושבים שצריך לבנות את בית המקדש מחדש. עם כל כמה שהיינו רוצים לראות אותו."
"אני אמנם אף פעם לא ראיתי את המקדש," אמר חזי, "וכמובן לעולם גם לא אראה אותו, אבל אני שואל את עצמי אם זה לא יותר טוב ככה. אולי עדיף שכבר אין לנו מקדש."
"כאן הגזמת לדעתי," חייך אופיר. "אבל אולי אם היה לנו מקדש לא היינו צריכים לדבר עליו כל-כך הרבה."
"בקיצור, אנחנו מסכימים שמנחם הוא מייגע," אמר חזי, "בוא נשנה נושא."
עכשיו היה זה תורו של אופיר לחשוב מעט. "אז איך בעצם," הוא אמר בקול מהוסס, "איך ההורים שלך בחרו לקרוא לך חזי?"
חזי שתק, אופיר נשם שלוש נשימות נינוחות לפני שהבין שהוא מופתע. לרוב תגובותיו של חזי היו מהירות כברק, אך הפעם היה על אופיר לחכות בסבלנות, בעוד ידיו תרות לאטן אחר טיפות הגשם הגדולות שנקוו מעברו השני של החלון החלק.
לבסוף אמר חזי, "אני לא בטוח שאני מבין למה אתה מתכוון כשאתה שואל דווקא איך הם קראו לי חזי, ולא למה."
אופיר שמע צליל חשוד בקול חברו, שהיה פתאום עמוק יותר, כמעט חנוק. קולו הרגיל של חזי היה מעט גבוה, לעתים אפילו צפצפני, ולרוב דיבורו היה מהיר מאוד. עכשיו דיבר לאט, וחשב בין מילה למילה. אופיר ניסה להיות זהיר, ולברור את מילותיו בקפידה: "אני מתכוון. ההורים שלך הם חילוניים, ועוד מחיפה, וגם די אשכנזים, כן? אז יחזקאל זה לא בדיוק שם רגיל בנסיבות הללו, נכון?"
"כן. אני מבין. אני רק חשבתי שזה מעניין שבחרת לשאול אותי איך הם קראו לי חזי, ולא למה הם קראו לי חזי. ואני לא בדיוק יודע לענות על השאלה איך הם קראו לי ככה. האמת שאני גם לא בדיוק יודע למה הם קראו לי ככה, אבל על זה אני יכול לפחות לנסות לענות."
אופיר לא הצליח להבין, בתוך כל המילים הללו, מה חזי מנסה לומר לו. צמרמורת קלה שעברה בגוו הכתיבה לו זהירות נוספת. הוא שאל: "טוב, מקבל את התיקון שלך, למה הם קראו לך חזי?"
"אני חושב שהם היו בסוג של תקופה רוחנית. הם בדיוק הלכו לאיזה שיעור על מעשה מרכבה כשאמא שלי הייתה בתחילת ההיריון. זה בטח נראה להם כמו סימן קוסמי. משהו כזה."
"אתה רואה?" קרא אופיר בנימה חגיגית, "לא משנה כמה החילוניות הישראלית תתנתק מהמקור היהודי, בסוף היא תמיד תחזור אליו במקומות הכי לא צפויים!"
"תמשיך ככה עוד שני משפטים, ואני אשאל אותך למה ההורים שלך לא קראו לך אמנון."
"אתה מתכוון כמו אמנון ותמר?"
"אני מתכוון כמו אמנון יצחק."
"אאוץ'. טוב, זה כנראה הגיע לי."
"לא אשמתך. ככה מחנכים אתכם, לשטוף את המוח של כל חילוני שאתם רואים. באמת עוד אף פעם לא הזמנת אותי לעשות אצלכם שבת."
"אז אולי באמת תבוא לעשות אתנו שבת?"
"מה? מתי?"
"בשבת הקרובה אנחנו יוצאים הביתה, לא? אז בטח כבר נמאס לך להיות תמיד רק אצל סבא וסבתא שלך בשבתות, למרות חיי ההוללות החיפאיים, שאתם החילונים השמאלנים כל-כך אוהבים ליהנות מהם, עד איזו שעה מאוחרת בלילה בדיוק? שמונה בערב? שמונה וחצי תוספת סוציאליזם? אז אולי במקום כל זה תבוא אלינו?"
"אתה מתכוון ברצינות?"
אופיר התחיל בהיסוס, אך את המשפט הקצר כבר סיים בביטחון: "כן, בטח שאני מתכוון ברצינות."
"טוב. אני אשמח לבוא, אני חושב. זה יכול להיות באמת נחמד. אבל אני שומר על זכותי לאכול עוגת 'היער השחור' בקונדיטוריה שני, בשבע וחצי בערב, גם ביום ששי אחרי זה, כן? אני נשאר ההולל מחלל השבת שאני, כלומר, בהנחה שאשרוד את שטיפת המוח שלכם," הוא הוסיף. "אגב, אתה בטוח שיש לכם מקום?"
"לשאול מתנחלים אם יש להם מקום בבית זה כמו לשאול את חברת שפדן אם יש לה מספיק שפכים כדי להפריש לים. מה רצית שנעשה עם כל האדמות שגזלנו מהפלסטינים, לא נזמין אנשים לסמינרים של חזרה בתשובה?"
"אה, אז אתה מבטיח שיהיה גם רוחני?"
"אם היית פעם בגבעת זאב, אתה יכול להיות בטוח בדבר אחד. יהיה רוחני. בכל המובנים."
"אני רק צריך לזכור להגיד לסבא וסבתא בזמן. הם יצטערו קצת אבל אני בטוח שהם יסתדרו בלעדי. יש להם חיים די מלאים, כלומר... בשביל סבא וסבתא. לפעמים אני מרגיש שיש להם ממש עולם משלהם. כמעט יש בזה משהו לא הגיוני. בכל מקרה, אני באמת לא יכול להיות אתם בכל השבתות, נכון?"
"נכון," אופיר משך בכתפיו.
השניים שתקו בזמן שהאוטובוס עשה את דרכו מצמח לבית שאן. העייפות כרסמה בהם, אבל אל לבו של חזי חלחלה גם התרגשות. הוא הכיר את אופיר זמן קצר ביותר, אבל לחזי נראה שזו חברות נדירה, כזו שתוכל להימשך זמן רב, אולי לכל החיים. כבר בשני המפגשים לקראת המכינה בכיתה י"ב הם סיכמו שבכל מקרה יישארו בקשר, גם אם רק אחד מהם יתקבל למכינה או ששניהם לא יתקבלו, ובזמן שחלף מתחילת השנה ועד חנוכה הקשר ביניהם הלך והתהדק.
נתוני הפתיחה היו גרועים למדי. הרקע הסוציאליסטי, כמעט מרקסיסטי של חזי, לא בדיוק התיישב עם הרקע המתנחלי, דתי, רוחני של אופיר. והדעות שלהם לא היו רק ירושה מהוריהם, בבחינת הוכחה נוספת לחוק ההתמדה של ניוטון. כל אחד מהם החזיק באידאולוגיה מוצקה ועשירה, שתומכת במחשבות רבות ושונות, ובדעות מגוונות, גם אם תמיד בגבולות הקונצנזוס של המחנה שלו.
אז מה בכל זאת חיבר בין השניים? קודם כל דווקא הניגודים וחילוקי הדעות. הלהט של שניהם להתנצח על כל נושא גרם לשאר חברי המכינה להניד ראש בצער משועשע: "הנה שני אלה מתחילים שוב." ואז, שניהם נעולים בתוך השיחה, הם לא היו מסוגלים להפסיק אותה עד הסוף המר, שלרוב הגיע כשבאמת היה מאוחר מאוד, ונשארו אולי עוד שעתיים לישון, ושניהם היו צרודים מכדי שיוכלו להמשיך ולהתווכח.
הפעם השיחה נקטעה בלי להגיע לכדי ויכוח, בצורה שיכולה הייתה להפתיע את חברי המכינה, אילולא ישנו כל אלה שנת ישרים וקפואים.
חזי שאל את עצמו איך יהיה בבית של אופיר, והאם באמת ינסו להחזיר אותו בתשובה. הוא לא היה בטוח שיצליח לעמוד לבדו מול כל-כך הרבה ערכים. זה היה הצד של החשש, אך מעבר לכך הייתה גם התרגשות גדולה. הוא לא היה רגיל לארוחות משפחתיות עם שני הורים, והרבה ילדים ושירים, ושמחה.
גם בימי הילדות הרחוקים שלו, כשהוריו עוד היו ביחד, הוא סבל מן הבדידות של בן יחיד. אפילו כשכולם ישבו לשולחן השבת הייתה רק מעט חמימות באוויר, ולא חמימות מן הסוג הנכון. תמיד נוסף לאווירה איזה מתח, איזה טון צורם ומריר של ויכוח נוקב שהתרחש מתחת לפני השטח. לא התנצחות קלילה, חריפה וצינית כמו הוויכוחים עם אופיר, אלא ריב. ריב על יהדות, ושבת, ומרקס. השד יודע מה עוד. המילים לא נאמרו, כי כבר לא היה בהן אפילו ערך של שנאה, לא כל שכן של אהבה, וכך למרות הרצון בחום, ולמרות התאורה הנעימה בסלון של סבא וסבתא, השולחן סבל מחמיצות ומאפלוליות לא מוסברות.
בביתם גם לא הייתה שירה. הוא ידע שאצל הדתיים זה אחרת. הוא ראה במכינה איך כל שבת "הם" – הבנים שלכל הפחות פעם הייתה על ראשם כיפה, והבנות שלכל הפחות פעם לבשו חצאית – ישבו בצוותא בתום הארוחה ואחרי שסיימו לברך, ושרו. לא כולם היו זמרים דגולים, אך היו כאלה ששרו יפה, ואצל אחרים ההתלהבות והשמחה פיצו על חוסר הכישרון.
"אתה רוצה אולי לשיר משהו?" שאל חזי את אופיר, מופתע מקולו הניחר.
"בסדר," משך אופיר בכתפיו הצרות. "מה אתה רוצה לשיר? אני מקווה שלא את 'ימי החנוכה'?"
חזי חייך בעל כורחו ואמר: "מכיר 'שבחי מעוז'?"
"ברור," אמר אופיר, והתחיל מיד לשיר בקולו החם, שלא תאם את גופו הצר והארוך כאטרייה: "מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח, הרחק הרחק ליד ביתי, הפרדסים נתנו ריח..."
חזי הצטרף בהיסוס, הוא לא רצה לקלקל את השירה הנעימה והמדויקת של אופיר, אך לאט לאט שני הקולות נקשרו, והם שרו את כל הבתים. מחייכים זה לזה, ומאתגרים זה את זה במבט, מי מהם ישכח, או יטעה, באחת המילים. 
הם לא טעו.
"טוב," אמר אופיר לאחר שהסתיים השיר, "אם אתה בחרת בשיר כל-כך לאומני, אז אשיב לך כגמולך." ומיד הוא התחיל לשיר את: "אנו נושאים לפידים". חזי חייך. מתאים לציניות של אופיר לבחור שיר כל-כך שנוי במחלוקת, שיר על נס שלא קרה, על פח שמן שלא נמצא, על מאמץ פרולטרי למצוא את האור, שיר בעייתי מאוד, במיוחד בעולם הדתי לאומי שאופיר גדל בו.
קולו של חזי – שבקע מגופו הרחב והלך והעמיק לאחר שחזי התחמם קצת – השתלב יפה עם הקול הנמוך עוד יותר אך הערב של אופיר. גופו של אופיר אמנם היה צר וארוך, אך הוא בהחלט היה בכושר גופני טוב יותר משל חזי, ושריריו הדקים כחבלים היו חזקים ביותר. עיניו הכחולות הגדולות כמו זהרו מתוך החשכה.
השניים שרו חלש למדי, וגם אם ניתן היה לצפות למחאה מצד שאר יושבי האוטובוס, שנמו באותה העת, כל תלונה לא נשמעה, רק שירה חרישית של שני נערים.
אחרי עוד כמה שירים, שוב החרישו השניים. אופיר ניסה לדמיין את המפגש של חזי עם משפחתו הגדולה והרועשת, וחזי ניסה לדמיין את אותו הדבר בדיוק. אלא שאופיר התמלא שמחה והתרגשות לקראת המפגש הצפוי. הוא דיבר על חזי כל-כך הרבה עם משפחתו שכבר עורר את סקרנותם, והם רצו מאוד לפגוש אותו. ואילו חזי, לעומת זאת, בעיקר חשש. האם ישאיר את הרושם הנכון? האם לא יטעה בלשונו? האם יזכור לשמור את כל חוקי השבת? האם לא ידליק את האור בטעות, או ישתמש במגבת בצורה לא-נכונה אחרי נטילת הידיים?
למרות כל החששות, ואולי בגללם, לבו של חזי החל להלום מהר יותר, עורקיו נגדשו בדמו, שסער מן השירה. עם זאת, הוא לא רצה להראות לחברו עד כמה המפגש עם משפחה חדשה, משפחה אמתית, מרגש אותו. אחרי הפירוק הכואב של משפחתו, ולאור הזיכרונות הקרים עוד מן הזמנים שבהם הייתה לכאורה מאוחדת, הוא יכול היה לצפות רק למשהו יותר טוב ממה שהכיר. אבל דווקא הרצון הזה, והציפייה הזאת, כאילו הוא מיד ייהפך לחלק מן המשפחה של אופיר, הפחידו אותו מאוד.
ההרהורים הכבדים השרו על חזי עייפות, וכבר לא היה בו רצון לדבר. נראה שטלטולי הדרך השפיעו גם על אופיר, ובחלוף עוד מספר דקות, לא רחוק מצומת מחולה, נרדמו השניים. כעבור זמן מה הגיעו אל המכינה. כולם ירדו בדממה מן האוטובוס, שהיה מרובב כדבעי בבוץ הבזלת של רמת הגולן ושל מצוק הארבל, ומשם המשיכו בשקט היישר לחדרים, לשינה ארוכה ומרגיעה.
יום המחרת, נר שני של חנוכה, הוקדש רובו ככולו לחנוכה. התקיימו דיונים על חנוכה בתלמוד ועל קרבות המכבים, על הנס ועל שמן זית זך, והשיעורים היו מרעננים וחביבים, כמו לביבות מטוגנות היטב מתפוחי אדמה שיובשו בשמש. חזי ואופיר מצאו כמה הזדמנויות להתווכח, אולם מכיוון שהנושאים לא היו קשורים ישירות לפוליטיקה ישראלית, גם לכמה חברים אחרים מן המכינה ניתנה ההזדמנות להתבטא.
בסוף היום, בטקס הדלקת הנרות, הסופגניות היו ממולאות בריבת חלב, ולא בריבה האדומה והדביקה הנהוגה בנסיבות מעין אלה. הדבר עורר שמחה גדולה בין חברי המכינה. וכך על אף שבמכינה היו רק שלושים ושמונה חברים, שבעים סופגניות נעלמו במהירות גבוהה מאוד. שניים מן המדריכים, רועי ואיתי, אפילו לא זכו לטעום מן הסופגניות כלל, אך לא נראה שהדבר הפריע להם, הם תכננו כנראה אפטר באיזה פאב. כולם הלכו לישון שבעים ומרוצים, וכך עבר לו יום חמישי, בלי שלחזי היה זמן להרהורים נוספים לגבי השבת המתקרבת במהירות.
ביום ששי החברים יצאו מוקדם בבוקר. חזי מצא את עצמו במצב שהוא לא רגיל אליו. הוא עמד מול המראה וניסה להחליט מה ללבוש. עיניו הירוקות החזירו לו חיוך, וגופו החסון, אך המגושם והדובי מדי, נגלה בכל שעירותו. מכנסיים קצרים, חולצת טי ירוקה – תמיד אמרו לו שחשוב להתאים את הבגדים לצבע העיניים – נעלי הליכה, לא לשכוח להתגלח. אופיר סיים את מקלחת הבוקר, והחל לארוז את חפציו במהירות וביעילות שאפיינו אותו. חזי סיים להתגלח. אף שמלאכתו זו הייתה חסרה מאוד, הוא ידע שאין לו זמן למקצה שיפורים.
אופיר בדיוק סגר את התיק: "חזי, אני לא רוצה לאחר את ההסעה, והיא יוצאת בעוד עשר דקות. אני רואה שעוד לא התחלת לארוז, אז כדאי שתזדרז."
חזי שנא לאחר, והוא ידע שהנסיעה לגבעת זאב תהיה ארוכה. במהירות שיא ארז את בגדי השבת שלו, מקווה שהם חגיגיים ומגוהצים מספיק כדי לעמוד בסטנדרטים של משפחת אזולאי, עוד זוג תחתונים וספר. אחר כך לקח גם את מברשת השיניים ומשחת השיניים, ותחב אותן בתיק הקטן בערבוביה עם שאר הדברים, בתקווה שמשחת השיניים לא תימרח על בגדי השבת. הוא סגר את התיק ומיהר לצאת אחרי אופיר, שצעד בהילוכו השקול אך הזריז להסעה. אחרי שתי דקות נזכר חזי שלא נעל את החדר. הוא חזר לשם ונעל, לא כי חשש מגניבות, אלא כי ידע שאופיר לא אוהב שהחדר לא נעול.
זו הייתה הפעם הראשונה שחזי עלה על הטרנזיט הנוסע מן המכינה לירושלים. פרט לאופיר, בטרנזיט הזה נסעו בדרך כלל רק רינה ובתיה – שתי בנות ביישניות שבימות השבוע הסתודדו בפינה והגניבו מבטים אל עבר שאר החברים. חזי נוכח לדעת שהוא לא יודע עליהן כלום, על אף שכבר עברו כמה חודשים מאז תחילת הלימודים במכינה. וכך בזמן שאופיר ישב במושב הקדמי והחליף בדיחות עם רמי, שתפקידו במכינה היה לא מוגדר אך חשוב ביותר, וכלל גם את ההסעה לירושלים ביום ששי – ניסה חזי לקשור שיחה עם רינה ובתיה.
"אז מה, אתן גרות בירושלים?"
"רינה גרה בירושלים ואני באפרת," ענתה בתיה, הנמוכה והכהה יותר מבין השתיים.
"אבל אתן מכירות מלפני המכינה?" שאל חזי בהיסוס.
"כן. איך ידעת?" אמרה בתיה וחייכה.
"אה. פשוט אתן תמיד ביחד, ונראה שיש לכן תמיד על מה לדבר."
"כן. למדנו באותו תיכון. קשת, אתה מכיר?"
"לא ממש."
"זה קצת דומה לניסוי שאתה ואופיר עושים עכשיו," אמרה רינה, וחזי נוכח שעד עתה כמעט אף פעם לא שמע את קולה. הוא היה רך, והיה בו צל של חיוך.
"אני מבקש את סליחתך?" אמר חזי בחיקוי הטוב ביותר שלו לסדרות דרמה בריטיות. הוא צמצם את גביניו, וניסה לחייך חיוך אנגלי.
"נראה, אדוני הנכבד," אמרה רינה, וטלטלה את שערה הבלונדיני בתנועה חיננית, "שאתה וחברך החדש, הג'נטלמן אזולאי, עסוקים בהיכרות על בסיס ויכוחים בענייני דת ופילוסופיה." אין ספק. היא הייתה שחקנית טובה בהרבה ממנו.
חזי נשאר מחויך, אך פשוט לא ידע איך להמשיך את השיחה, וכך הביטו כולם בנופי הבקעה, שהתחלפו בנופי ים המלח, שהתחלפו בכפרים המדבריים המאולתרים של בדואים שהיו עד לא מזמן רועים, ולבסוף נגלתה לעיניהם ירושלים במלוא הדרה.
"תאר לעצמך," אמר אופיר מן המושב הקדמי, "לעשות את כל העלייה הזאת ברגל. זה צריך להיות משהו מיוחד. אנחנו חייבים לנסות את זה פעם. אולי בסדרת סיום, מה אתה אומר?"
"אם להודות על האמת," אמר חזי, "למרות שאני בכושר גופני סביר פלוס, לא נראה לי שהייתי עומד בזה, וחוץ מזה נצטרך כמויות מאוד גדולות של מים לסדרה כזאת, ובכלל זו תהיה התארגנות גדולה מדי ללכת עם כל המכינה."
"אתה צודק," אמר אופיר, "אולי נטייל רק שנינו, בקיץ. בעצם, זה עלול להיות חם מדי. אבל בוא ננסה לעשות את המסלול הזה פעם, ביחד."
"בסדר," אמר חזי.
הטרנזיט התפתל ברחובות ירושלים. חזי הכיר את העיר בזמנים אחרים ובשעות אחרות, ולא היה רגיל להמולה הירושלמית של ההכנות לשבת. העיר נראתה לו עמוסה ושוקקת חיים, בוודאי הרבה יותר מאשר בפעם האחרונה שביקר, עם כל המשפחה, דווקא ביד ושם. אז העיר הייתה קודרת ואפורה, ועכשיו נראתה צבעונית, עמוסה, כמעט שמחה. חלק מן התכונה הזו חלחלה לדמו. באוויר עמד ריח של חורף שמשי שמצמיח התחלה חדשה. כעבור דקות ארוכות של התנהלות בין צפירות ואנשים עמוסים קניות, הגיע הטרנזיט אל התחנה המרכזית.
רגע הפרידה מהבנות היה מעט מביך. חוטים של קרבה החלו להירקם במהלך הנסיעה, וכעת לא ידעו הארבעה כיצד ללכת הביתה. לבסוף קטע אופיר את השתיקה ואמר: "טוב, אז נתראה כולנו ביום ראשון."
חזי, רינה ובתיה הנהנו בשתיקה וחייכו קלות, ואופיר משך את ידו של חזי אל האוטובוס הנוסע לגבעת זאב. 
 



יום שני, 8 בפברואר 2021

פארטוני = מזל טוב - ירדנה אובילה בוזנח


 
זאת הפעם השלישית החודש שהיא אורזת את רכושה לקראת אירוע משפחתי, בשני סלי פלסטיק כחולים ששימשו אותה בימים טובים יותר בימי שלישי עם הנץ החמה בשוק העירוני כשערכה את קניותיה לקראת שבת. היא רכשה אותם לפני שנים באותו שוק, בדוכן שהציג לראווה קערות אמייל ואלומיניום בגדלים שונים, סירים, צנצנות וקופסאות אחסון, מגבות מטבח, סינרים, סכיני חיתוך, ספלים, כוסות ונפות עץ לקמח ולקוסקוס. פעמיים בשבוע הכינה את המאכל שעליו גדלה. בימי שלישי הכינה את הקוסקוס עם מרק ירקות גרגרי חומוס וקציצות דגים ובימי שישי כמות כפולה, לארוחת הצהריים עם מרק שאליו צרפה את עצמות הבקר שהעשירו את המרק והפכו אותו לחגיגי משהו וקציצות הירק הפריכות שחלקן נחטפו עוד ברגע ששלתה אותן מהמחבת. את אותו הקוסקוס הגישה גם בצהרי השבת כתוספת לחמין שהשתנה בהתאם לעונה ולמצרכים שהיו ברשותה. 
הסלים הושחלו זה בתוך זה ועמדו כמגדל צבעוני בחלקו האחורי של הדוכן. סלי הפלסטיק הכחולים היו במרכז המגדל וליבה נמשך דווקא אליהם. משהו בצבע עורר את ליבה שזה כבר שנים מת בקרבה. תמונה של ים גועש עלתה במוחה. אותו הים שסיקרן אותה. אותו הים שמילא אותה בחדוות נעורים, שהרחיב את ליבה ודעתה בימי נעוריה וניבט אליה מזוג עיניו הכחולות של חתנה הבוגר בעודה בת עשרה. כמה אהבה לטבול את גופה במימיו הקרירים גם לאחר נישואיה כתחליף למקווה הטהרה. מאוחר יותר, בחלוף הזמנים אותו הים גם החריב את חייה. 
היא זוכרת את הבעת פניו הנרגנת של המוכר כשהתעקשה שהיא רוצה דווקא את אותם סלים כחולים.
פעמיים מוקדם יותר החודש ארזה בשל חגיגות בר המצווה של נכדיה. בכל פעם שיש אירוע משפחתי היא מוזמנת להתארח בבית המשפחה החוגגת. 
עכשיו פרקה את הסלים מתכולתם. הניחה בערמה וסידרה תוך כדי ספירה וסקירה של הפריטים. שמלת שק שחורה שתפרה לעצמה עוד בטרם עלייתה לארץ שנכספה אליה ועל שם בירתה קראה לבן הראשון שילדה לאחר שתי בנות, ציון. כיסופיה לירושלים החלו נרקמים בליל כלולותיה עת פתחה את מתנתה של סבתה. פיסת כותנה לבנה עטפה קופסת תכשיטים עשויה זכוכית מעובה ומלוטשת בצורות משושים מדויקים ועל המכסה מוצמד ריקוע נחושת בוהק מעשה ידי אומן של חומות ומגדלי ירושלים. בראש התבליט נכתב "אעלה את ירושלים על ראש שימחתי" כך הקריא לה חתנה. שנים חלמה על עיר הקודש, בחלומותיה ראתה את עצמה מהלכת על החומות וצופה למרחקים מחלונות המגדלים. חתנה לא היה שותף לחלומותיה. די היה לו בחיי הנוחות אליהם הגיע בעמל רב. לאחר לידת בנו הסכים לשם ציון בתוספת לשם קלמנט שמשמעותו רחום. הוא ידע שמחווה זאת הינה הקרובה ביותר להגשמת חלומה. והיא כמובן המשיכה לחלום. שלוש בנות ושני בנים נוספים נולדו לה במהלך השנים, את שמותיהם קבעה במשותף עם בעלה, הבכורה ג'אנט – מתנה מאלוהים, השנייה פולט – צנועה, בת הזקונים זכתה לשם ג'וסלין – מלשון הוספה. בנה הראשון כאמור זכה לשאת את שם כיסופיה – ציון, הבן השני, רוברט - מואר, והשלישי, פליקס - אושר. שישה ילדים גידלה ורק חמישה מהם הובילה לחופה. 
על הערמה שהחלה להיווצר הונחו שישה תחתוני טריקו אפורים, חזייה שאף אותה תפרה לעצמה מסדין כותנה שהתבלה. שש זוגות גרבי ברך שחורות מוטלאות בעקביהן. קומבינזון שחור שקיבלה משכנתה באותם ימים ארורים שאחרי מלחמת העולם השנייה. היא זכרה שבקומה מן השבעה על בנה אשר לו חיכתה כל שנות המלחמה וקיוותה שבחוזרו יינשא למיועדת וסוף סוף יתגשם חלומה והיא תעלה לירושלים, בעודה אורזת לעצמה בגדים למקווה הבינה שאין ברשותה בגדים שחורים אותם תוכל ללבוש בשנת האבל כמנהג יהודי המקום. שכנתה שעזרה לה להתארגן יצאה לשכונה ואספה בעבורה בגדי אבלות. מאז כבר חלפו למעלה מארבעים שנים והיא נותרה בשחוריה. לבה הכביד את ימיה והיא לא הסכימה להחליף את הצבע שצבע את חייה העצובים. מרה שחורה, נרגנות, כעס עצום על בעלה שסרב לעלות לירושלים החלו ממלאים את ימיה. הסדק שנוצר בינה לבין בעלה כשהגיע בנה, ציון, למצוות ותקוותה שנגוזה להעלותו לתורה בירושלים, הלך והעמיק כדי תהום פעורה כשבעידודו של אביו התגייס משוש חייה לחיל הים הצרפתי. אותו הים שהרחיב דעתה גם החריב אותה. מעולם לא שב בנה והיא נשאה מבטה למרחקים תחילה בצפייה ולבסוף בצער עמוק.
סוודר כחול כהה בעל כפתורי עץ שסרגה לה אחת מכלותיה והעניקה לה אותו עם הגיעה לארץ הונח מקופל בערמה. שש ממחטות אף מכותנה משובצת בגווני אפור מוכתמים בכתמי טבק ההרחה שלה שלא הצליחה להסיר בכביסת היד. חצי חבילת ביסקוויטים מתוצרת "גטניו" בהם נהגה לכבד את נכדיה, שקית סוכריות מנטה שכל כך אהבה למצוץ ולטהר את נשימתה ונשמתה. שטרות כסף ומטבעות הצרורים בפיסת טריקו מחולצה או תחתונים שסיימו את תפקידם. שלוש מטפחות ראש מבד סטן מבריק, אחת בגווני שחור ואפור בדומה למטפחת שעל ראשה ששימשו אותה בימי החול, השנייה בשחור ולבן ששימשה אותה בשבתות וחגים ואחת בשחור על שחור מבריק ואלגנטי ששימשה לאירועים חגיגיים שבהם נאלצה להשתתף כמו היום בערב בו מתחתנת אחת מנכדותיה. בראש הערמה נח בהתרסה של לבן סרוג במסרגה אחת שסרגה כתשורה לכלתה ומעולם לא נתנה לה אותו.
היא התישבה על המיטה ושיכלה רגליה תחתיה מתבוננת בערמת רכושה קופצת את פיה המתרוקן משיניים. מה הטעם? חשבה לעצמה, האם תשוב להרגיש מאושרת אי פעם? הן האושר נפרד ממנה עוד כשהייתה בת שלושים וחמש, היא זוכרת היטב את השנים שחיפשה אחריו לעיתים בגלוי ולעיתים בסתר. ההבנה שאיבדה את בנה לנצח באה לאחר כמעט חמש שנים של ציפייה לשובו בצורת מכתב רשמי ממשלת צרפת בו הוכרה כאם שכולה, מכה שפוררה את נפשה ורוחה והפיצה את אחרוני פירוריו של האושר לכל עבר. שתי בנותיה הגדולות נישאו ועקרו לצרפת. שני בניה עלו לישראל בעליית הנוער מתוך דחף לעזוב את ביתם המתפורר ובעיקר את אימם הכעוסה והשותקת, אותה. שש שנים לאחר מכן התאלמנה והחליטה להגשים את חלומה. היא הוציאה מתחתית הארון את שתי המזוודות שלאורך השנים רעננה את תכולתם בתקווה שאוטוטו יעשה בהן שימוש. שפכה את תכולתם על המיטה הזוגית ומיינה את חפציה וחפצי בת הזקונים שלה שחגגה לא מכבר שש עשרה. בסופו של דבר הסתפקה במזוודה אחת. התרגשות עברה בה. חלומה הולך להתגשם. היא עמדה בדד פעורת פה בשחוריה מול נוף כיסופיה. החומות והמגדלים ניבטו אליה בצבעי חול מדבריים. לא כך חלמה! בחלומותיה עמדה מול החומות כשהיא מוקפת בבעלה וילדיה.
היא התירה את קישורי המטפחת שלראשה והחליפה אותה במטפחת המיועדת לאירועים חגיגיים. שלחה את ידיה לשל הבוהק, שמעולם לא התעטפה בו. היא קרבה אותו אל פניה בלטיפה רכה. הצמידה אותו לאפה ושאפה עמוקות כאילו מבקשת לטהר את מחשבותיה ולבה בלובנו. היה בו מריחה. בנחישות הניפה אותו אל מעבר לכתפיה בסיבוב והניחה לו לחבוק אותה בניחומים. מגעו נעם לה. הבעתה התרככה והיא חשה כיצד גופה הקפוץ תדיר מרפה ומתרפא. כך מצאה אותה נכדתה דקות מאוחר יותר.
היא ונכדתה יצאו מהדירה, היא בשמלה שחורה, על ראשה מטפחת האירועים עטופה בשל הלבן הבוהק ביד אחת אוחזת במרפק נכדתה ובשנייה סל כחול, ונכדתה בשמלת כלה קצרת שרוולים אוחזת ביד אחת זר פרחים ובידה השנייה סל כחול.
לפתע החל טפטוף שאיים להחריב את הופעתה המרנינה של הכלה שלצידה. היא שחררה את אחיזתה מהמרפק, הניחה את הסל על הארץ, הסירה מעליה את השל ועטפה בו את נכדתה כשהיא מחבקת ומאמצת אותה אל ליבה. פורטוני - מזל טוב! גשם זה ברכה, על ראשך ועל כל צעדייך כלה יקרה! ברכה את נכדתה בקול רועד מזקנה ומהתרגשות.
היא הרגישה כיצד רסיסים של אושר הניתזים מנכדתה הכלה חודרים את שריונה ומוצאים דרכם לליבה. 
 
Image result for grandmother granddaghter

יום שבת, 6 ביוני 2020

ציפורים מנייר - מילי שמידט




סיפור ראשון מתוך אוסף סיפורים חדש שייצא בקרוב בהוצאת רסיס נהרה

שנות האלפיים המוקדמות, האלף השלישי מאז התחילו לספור. אז הכרתי את מירורשיידס. הכרנו באינטרנט, בעולם הדיגיטלי שדרכו כל העולמות מתחברים, והכול נעשה אפשרי. היה לי נוח עם זה, להיות חסר גוף, שם או צורה. שם, תחת מעטה אנונימיות, אנשים יכלו להגיד בדיוק את מה שהם חשבו. הם היו יכולים לפרסם סיפורים או שירים, או לשתף בחוויות אישיות. כותבים ונערות וילדים, אנשים מטורפים, חוקרים מיתולוגיות אבודות וממציאים את העולם. 
מירורשיידס ואני שוטטנו כל הזמן במרחב הזה ולכן טבעי שדרכינו הצטלבו, ומצאנו זה את זה כמו אחים אובדים. הוא ידע הכול. ואחרי מספר שנים של היכרות וירטואלית הייתה לנו הזדמנות להיפגש ואני עליתי על הרכבת לחולון, עולם אחר לגמרי, כדי למצוא אותו.
דלתות הכניסה של המדיטק בחולון החליקו הצידה ואני נכנסתי לחלל גדול, עם שפע רצועות בד שחור וקישוטים תלויים מהתקרה. היו שם אנשים בכל מיני צורות. הכול זהר באור ניאון לבן שצנח מהתקרה הגבוהה. נדמה היה לי שאף פעם לא אגיע אליה, לא משנה כמה אגבה. בזאר צועני מילא את המקום ואנשים התאספו סביב הדוכנים, מעין שוק קטן של פריטים מוזרים ואופנה אלטרנטיבית. ספרים וחולצות ומשחקים צבעוניים בכתום, ירוק, צהוב וכחול.
בתוך כל זה מצאתי את מירורשיידס. האדם ארוך השיער והמזוקן שמאחורי משקפי המראה, היה קטן מבחוץ וגדול מבפנים. הוא מצא דוכן של סיכות לתלייה על הבגד. אני אף פעם לא התלהבתי מכאלה, אבל טוני מירורשיידס קנה סיכה עגולה וגדולה, לא צבעונית, והסתובב איתה כל הזמן. תמונה של פרויד וכיתוב. סביבנו היו גם החברים שהוא הביא איתו, ג'ין, שי ויובל. 
עלינו אל החדרים הסגורים בקומה שלמעלה, ובאולם חשוך שמענו משוגע אחד מדבר על האנושות הפוסטהומניסטית, על הנדסה גנטית והשבחה מרצון. הוא סימן בין האצבעות שלו. אנחנו רק רצינו להתקרב לקצת חוכמה או הארה, נפשות אבודות מהעולם הדיגיטלי, אז הקשבנו לכל מה שמצאנו שם. הקרינו את הסרט "סורק אפלה", על סוכנים ממשלתיים שעוקבים אחרי מכורים לסמים ושוכחים שהם סוכנים ממשלתיים, בגלל הזהות הכפולה. מבוסס על ספר של פיליפ ק. דיק. וזה לא היה הדבר הכי מוזר שעברנו, אבל לפחות עברנו את זה ביחד.
בלילה נעשינו רעבים מאוד והחלטנו לנדוד בחיפוש אחר אוכל, שהוא מצרך שתמיד קשה למצוא בפסח. טיילנו ברחובות בהליכה מפחידה כמו במדבר מלא גבעות של חול, והכוכבים היו עיני טווס שרקדו מעלינו במחול תזזיתי בכהות הגדולה. נאלצנו לחזור חסרי כל למתחם המדיטק שעמד שם כמו מגדלור, חלונות זוהרים בלבן, חסרי כל אבל עם לבבות קלים יותר. 
התברר שפספסנו את הפיצות שהזמינו אז נשארנו רעבים, וגם את האוהל נאלצנו לפרק כי אסור היה לישון ככה על הדשא מחוץ לבניין. ישנו עם כולם בחדר צפוף על הרצפה, ובבוקר העירו אותנו בצפצוף מעצבן שגרם לכולם לזנק על הרגליים רק כדי לברוח משם, אל השירותים לשטוף פנים בכיורים מעל המראה ולסדר את השיער.
טיילנו עם ג'ין בספריית המוזיקה, אכלנו אוכל כשר לפסח מגעיל בארומה, ונכנסנו לעוד הרצאה אחת. האישה לימדה על סוגי החייזרים שביקרו בכדור הארץ ויצרו אותנו לצרכיהם. אולי. היה שם שקף של אמנות סוריאליסטית שהציג חייזרים צהבהבים ושקופים קצת, אולי ירוקים, שנמצאים בינינו.
חזרנו לצפון ברכבת, ואחר כך בא הגיוס. טוני ואני הלכנו ביחד לאותו הבסיס ולאותו המקצוע. זה נשמע כמו צירוף מקרים, אבל ברור שהכול היה מתוכנן לגמרי. קיבלנו את ההודעה ודיווחנו זה לזה דרך המסכים, בבית, וגילינו ששנינו הולכים לאותו המקום.
בסופי השבוע רכבנו על כבישי חיפה, על הכרמל, כמו קאובויים שמחפשים הרפתקאות. לילות בלי שינה של מסיבות ומוזיקה, ים שחור במרחק, אלכוהול ובחורות יפות שעוברות מיד ליד, או שסתם נהנים להסתכל עליהן ברחוב. עולם של ניסיונות להפיג את שעמום החיים בסמטאות העיר התחתית או במועדונים או על החוף במסיבות טבע, מוזיקת רגאיי נינוחה וריח הים בנחיריים. 
מחפשים נואשות אחר גני המשחקים של אלה שכבר עזבו את העולם ומרחפים עדיין רק בזיכרונות או על גבי מחשבים, בחלומות בתוך הראש שלי, מתערבבים לי בחיים ומדריכים אותם. לילות בלי שינה שבהם לא עשינו כלום חוץ מלנסוע ממקום למקום במכונית, מקשיבים לדיסקים וחוזרים הביתה לקראת השחר חכמים יותר. לילות שאף אחד לא רצה שייגמרו והם נגמרו בכל זאת, לצערם של החוגגים. לילות שבהם כל התוכניות ירדו לטמיון, והתאמצנו להחליף אותן בתחליפים זולים מבלי להבין שאין שום צורך בתחליף. צריך רק לחיות את מה שקורה כי הוא מה שאמור לקרות, כחלק מהמרדף הבלתי פוסק שהוא מעגל הייאוש של חיינו. 
לילות שבהם שום דבר לא התרחש כמו שתכננתי, עד שלמדתי לא לתכנן תוכניות בטוחות, ולא לצפות להן בקוצר רוח. לילות של לבד, שקטים, עדינים, ולילות של ביחד סוערים כמו הים שסביב נמל חיפה, המפרץ, אחרי יציאה מהפאבים וחזרה הביתה, עולמות נפרדים עד הפעם הבאה אבל ממשיכים להדהד אלה באלה.
אז לילה אחד אני יושב ומסתכל על הסטיקרים שעל המקרר בקפה מסדה, רחוב מסדה מספר שש עשרה, מקום קטן ונעים לישיבה ושתייה ואכילה, כתום כולו. השולחנות בחוץ מלאים אנשים שמתאספים ברחוב הזה כל לילה, להשתכר ולשוטט בו. המקרר כמו איזה פסל מלא בסטיקרים שמושכים את העין, סטיקרים פוליטיים מפגרים כמו "תפרקו את המשטרה המלוכלכת", וטוני, אור ואני יושבים וקוראים וצוחקים.
הסטודיו השכן בארבע עשרה איי היה סגור ולכן נמלטנו לשם לחכות עד שנוכל להתחיל את הלילה הסוער שלנו, כך קיווינו שהוא יהיה. תמיד קיווינו ללילה סוער, זוהר, וחיפשנו אחריו ולא מצאנו. בסופו של דבר היינו תשושים, אך לא מובסים. תמיד נמשיך לרדוף אחרי הלילה הבא. שם ישבנו באור הכתום של קפה מסדה הפנימי. המלצר היחיד וכנראה המנהל של המקום היה בחור נחמד עם תלתלים וזיפים שחורים, חולצה אפורה. הוא שוטט בין הלקוחות כדי לוודא שהם עוד שם. אנחנו שם והוא מביא לנו בירה. מביא לנו בייגלה. מביא לנו את החשבון.
צריכה להיות מסיבה ביער דרומית לחיפה. קיבלנו הנחיות. נהגתי בפולו האדומה והמלוכלכת עד נשר כדי לאסוף את יובל. הוא בכלל לא רצה לבוא ובסוף רק טוני הצליח לשכנע אותו.
"מה אני לא עושה בשביל יובל," הוא אמר. זה היה ככה כל הזמן.
נסענו מהר, והרוח שרקה בחוץ בירידות ובסיבובים בדרך לנשר. יובל חיכה בחוץ גבוה, בלונדיני עם חולצת בילבונג. ולפני שנסענו הספקנו עוד להתפעל מהשכנה שלו וחברה שלה שירדו מהרכב שעמד לפנינו. נערות צעירות, שיער זהוב, אחת מתולתלת, בגדים עם מחשופים ושדיים יפים. אור היה צריך לנהוג עכשיו, נוסעים אל מחוץ לנשר בדרך חזרה לחיפה כדי לאסוף את ג’ין מתחנת הדלק בצומת מקסים, שעל פניה חלפתי כל לילה בדרך לטוני, תחנת הדלק שממש מול הים, מעליו, צופה אל האופק ועל הכביש המהיר. 
לפני כמה שנים היא כמעט התפוצצה בפיגוע וככה זכרתי אותה. הירח מלא וצהוב לובש צעיף של עננים כחלחלים בשמי הלילה הכרמלי, שכרגיל התהפך והפך שונה לחלוטין ממה שציפינו שיהיה. הדלתות ניגנו במערכת. הרוח זעקה ונשאה איתה ריח של עשן כמו גומי נשרף, משהו מפחיד שאילץ אותנו לעצור בצד ולאחר לג’ין. פתחנו את מכסה המנוע, שלושה אנשים. טוני היה איפשהו לידינו, כרגיל, אבל אם יש דבר אחד שבו אני בטוח זה שהוא לא עזר. 
קודם כל כי לא היה לו רישיון. ושנית כי היה עסוק כמו תמיד בירח. הוא דיבר ודיבר ודיבר גם כשאף אחד כבר לא הקשיב, מסתובב שם על הכביש, מקיף אותנו.
יובל ואני כרענו להריח את הצמיגים ולכלכנו את האצבעות. גילינו שהריח מגיע מהצמיגים הקדמיים, והחלטנו לתת לאוטו לנוח קצת בזמן שאנחנו מרגישים את הרוח נושבת על הכתפיים, ומפזרת את השיחים שבצד הדרך. כשאתה נוסע בחיפה אתה שם לב לעצים שגדלים בצד הכביש עקומים ומכוערים, עתיקים, או במקומות מסוימים משתפלים והופכים ליערות שלמים במורד. העירייה לא נטעה אותם. הם היו שם קודם. העיר נבנתה בתוכם, סביבם, בתוך ההר. מדי פעם, חזירי בר או תנים שוטטו ברחובות, ניזונים מהשאריות שהותיר האדם. ומהירידות של נשר נשקפים כבישים מהירים ויישובים שהם אורות חשמל כתומים וסגולים מתחתינו, רחוקים. זה היה קיץ חמים, הראשון מאז שטוני ואני התגייסנו, ואני הייתי רוחו של ג'ק קרואק בגוף חדש, כותב את כל מה שקורה.
אבל לפני שהכול התחיל הייתי על הכביש המהיר עם החברים שלי, מחכים שהצמיגים יתקררו. וכשזה קרה, הילוך נמוך ובלי שימוש בברקס, אור המשיך משחק אותה ניל קסאדי ואני לידו, משחק אותה אמא מודאגת שמציצה במחוונים ומחכה להתפוצצות. אבל הכול בסדר. בליל הקיץ החמים ומלא הרוח ההוא, הכול היה בסדר. הרפתקה התחילה.
הגענו לתחנת הדלק בצומת מקסים וחיכינו קצת. הוא הגיע בהליכה מהירה, אולי ריצה קלה, מתחת לאור הכתום של פנסי הרחוב. גבוה ושחור, שיער מקורזל קצר וחולצה מכופתרת משובצת באדום ולבן. יצאנו והפעם ג’ין נהג אל מחוץ לחיפה, הרחק. הדרך משני הצדדים עמוסה עצים ויישובי החוף הקטנים שאהבתי, אבל אנחנו לא לשם. אנחנו ליערות, למסיבה, מאחורינו נוסעים החברים של טוני ברכב נפרד ומשתדלים לעמוד בקצב. מקדימה הדרך פנויה כמו מסלול מרוצים באוויר הפתוח, מזמינה. נסענו לפי ההוראות וכבר בכניסה עומדת משטרה, אבל הם אפילו לא בדקו את הרכב, רק רצו שנעצור והסתכלו דרך החלון. בהמשך יש מחסום ומפנים אותנו לחנייה מאולתרת, מגרש ריק מלא אדמה שם אנחנו חונים, ואני כבר רואה שיהיו בעיות. היו בעיות. החברים של טוני מאחורה הגיעו הרבה אחרינו, ניצולים של בדיקה משטרתית, ומישהי אומרת שהמשטרה גירשה את כולם. אין מסיבה. סביבנו רק עצי המחט מזדקרים אל השמיים וממלאים את ההרים. היה נהדר אם היינו נשארים שם אפילו בעצמנו, בתוך היער, מנסים לראות את הכוכבים דרך שכבת עלי המחט.
מאחורינו מכוניות כבר חרקו על הכביש המהיר בדרך ליעדים אחרים. אנשים מעבירים את הציוד למקום אחר שבו המשטרה לא תפריע. הם הולכים לאנטנה  בנשר, והשעה כבר כמעט שתיים בלילה, לך תדע מה יהיה בכלל עם המסיבה הזאת. החלטנו לנסוע למסיבה בקיבוץ עין כרמל, והבעלים של הפאב הכפרי הקטן עם שולחן הסנוקר והספות עומד בחוץ. משער הקיבוץ הוא מפנה אותנו אחורה. המקום מלא.
פספסנו עוד מסיבה, שינינו את דעתנו שלוש פעמים, והעלינו רעיונות בקצב מסחרר בנסיעה הקצרה לחיפה. רצינו לאנטנה ואחר כך למעיין, אבל היא לא בבית. היא בקפה מסדה והלילה הזה הופך מצחיק יותר מרגע לרגע. כל הלילות בחיפה של השנים ההן הם כאלה בדרך מסוימת, חלקם יותר וחלקם פחות, אתה קם ומחליט שאתה הולך ומוצא את עצמך מסתובב במעגלים עם אנשים שנקלעו לסביבתך ואתם לא יודעים איך להיחלץ מזה, אז אתם פשוט ממשיכים. הרבה יעדים ונסיעות קצרות תזזיתיות ממקום למקום, חותכים בין רכבים נעים בין רמזורים. חבורה של אנשים שנתקעו יחד באוטו עד סוף הלילה. ככה הפכנו לחברים.
שוב קפה מסדה וכבר סוגרים את המקום. אנחנו עומדים בין הסטודיו לבית הקפה, שניהם סגורים. אנחנו שבעה עכשיו. אני שם עם טוני, אור, ג'ין ויובל. מעיין וניצן מצטרפות אלינו, וכולנו עוברים לבית של מעיין. צריך לנסוע פעמיים בשביל לקחת את כולם אבל לא אכפת לי, או לאף אחד אחר.
הבית שלה ריק ומבולגן מאוד ואנחנו יושבים בסלון. נעליים על הרצפה, דפים על הספה, כוס קפה שתישפך בהמשך. מדברים על הבוהמה ועל ביאליק ועל הטכניון וביטניקים. חפצים זרוקים בכל מקום תחת אור צהוב חשמלי. מדף מלא ספרים שממנו שלפתי את אילן הייטנר. מראה על הקיר. שולחן עם מחשב. אח שלה נכנס, זה גיא שעבר לתל אביב, מספר סיפורים מצחיקים. מעיין ואור פרשו לעיסוק בתשבצים וג’ין עושה מדיטציה על הכורסה שלו, אדום ולבן ושחור.
ישבנו עד חמש בבוקר בלי לשים לב בכלל, ואחר כך יצאתי להחזיר את כולם לבתיהם עד לפעם הבאה. נפרדתי ממעיין שחבשה כובע בוקרים ושיערה האדום גולש על הכתפיים ותוחם את פניה, האיפור סביב העיניים שלה כבר נהרס. כך יצאנו יובל, אני וניצן, לבושה חולצה כחולה. שוב נשר והבית של יובל, הפעם עומד בודד על הגבעה מוקף מכוניות ריקות, אף שכנה יפה לא יצאה מהן. הירח צוחק עליי. נשארתי לבד עם ניצן ועקבתי אחרי ההוראות של יובל, שנתן לי עוד קודם כדי להגיע אליה הביתה. למרבה ההפתעה זה איכשהו עבד, ועצרתי בכניסה לרחוב. נפרדנו כמו שנפגשנו, כמו תמיד, בלי מגע. היא נבוכה או עצבנית, יושבת על קוצים. ילדה מוזרה שהכרתי פעם, זה עולמו של טוני. ההוראות שלה, בתוספות שינויים ודרכים שהמצאתי, לקחו אותי בחזרה לבית של מעיין כדי לאסוף את הנותרים. טעיתי בדרך עד שמצאתי את השלישייה האחרונה, ג’ין ואור וטוני שמקשקש בלי לוודא שמישהו מקשיב, אבל כולנו שומעים ומדי פעם קולטים משהו.
מעל חיפה וילון שמי הלילה מתרומם וחושף את השחר העולה, שבחיפה הוא כחול בגלל הים והמפרץ. אני תוהה לפעמים איך טוני רואה את העולם, איך הוא חושב, איך החושים שלו עובדים. אני חושב על העניין הזה גם בקשר לאנשים אחרים, בקשר לכל האנשים שהכרתי בכל השנים שנשטפו כבר אבל עדיין שם, אבל בעיקר בקשר לטוני, שפתח לי את הדלת של עולמו שכולו הזיה של אדם אחד.
נפרדנו גם מג’ין, שאמר שהוא נהנה להסתובב איתנו. אני לא בטוח שהוא באמת נהנה מכל ההתרוצצויות, למרות שגם לא סבל. לא ידעתי מה הוא אוהב, ומה הוא רוצה לעשות, אבל הוא היה איתנו. ולבסוף הורדנו את טוני עדיין מקשקש, וחזרתי לנהוג דרומה לצד הים. הים של חיפה יפהפה ומבריק כמו פני מראה. חסר ריח ממקומנו המשתנה על הכביש. מעלינו שמי בוקר מוקדמים והציפורים והזקנים התעוררו ומילאו את הרחובות. אור ואני נשארנו כמו תמיד טסים על כביש החוף ושוב בין העצים הגבוהים עם הצללים שמחביאים אולי מפלצות או נערות יפות. אחר כך נפרדנו והוא חזר לאוטו שלו שכמעט מתפרק בנסיעות, ונסע משם. נעלם.
ככה זה קורה, לילה לילה, בוקר בוקר. אני עורך מסעות חלומיים ממקום למקום וכל המקומות שונים בכל פעם שאני מגיע אליהם. מקום הוא לא רק מיקום וגיאוגרפיה, אלא גם הזמן שהוא שוכן בו והאנשים שמאכלסים אותו. אני לא יודע איזה משני המשתנים האלה יותר חשוב ואפילו עם חלוף השנים עוד לא הצלחתי להבין.
וכשחלפו שלוש שנים יובל ואני נכנסנו לעומק היערות הרחק מהכביש ומהעיר. רק שנינו, מסתובבים ומחפשים מקום ראוי לטקס שחרור של פעם בחיים, שם בין מאות גוונים של ירוק. שם הייתי אני, והיה יובל, והיו יערות הכרמל. מצאנו מקום מושלם ונשאר רק להכין את הכול. נסענו לרמת גן, לבית של פבל. מגדל משה אביב. מגדל גבוה מאוד עם אורות בוהקים וצבעים מתחלפים בקומה הגבוהה ביותר. פבל נמצא בקומה חמישים ותשע אם אני לא טועה, וזאת אפילו לא הקומה הכי גבוהה. מהדירה שלו, עם טלסקופ, הוא יכול לראות את עזה.
פבל היה זה שלימד את יובל לקראת האולימפיאדה לפיזיקה שנערכה בסין. הוא היה מבוגר מאיתנו כמובן, והיה עסוק בטיסות ברחבי העולם השביל לקדם את הסטארט-אפ שלו שהלך והתרחב. בחור רוסי לא גבוה במיוחד, מתולתל, שאהב לעשות דברים שנראו חסרי תכלית עם יובל ואושרי, שהייתה תמיד קרובה אליו. ואנחנו ידענו בכל מקרה שמתי שנצטרך נוכל להגיע למגדל משה אביב, להגיד לשומר בלובי שהגענו לפבל, ולהתנחל בדירה שלו. אפילו חתמנו את השמות שלנו על החלון, והשמות עדיין שם.
באותו לילה פבל שוב נעדר, ואנחנו הגענו כדי לקחת ציוד למסיבה. אירנה, שהייתה אז החברה שלו, הייתה שם. נשארנו קצת כדי לדבר, וטוני התחיל לאכול את התירסים שמצא במקרר, לגמרי לא מהעולם הזה, ובסוף לקחנו את הציוד לאוטו. פבל העביר לי הסבר קצר אבל מסר שהוא יהיה במסיבה, אז הוא יוכל לעזור במקרה של בעיה. סחבתי לאוטו גנרטור ותאורה, שאותם כמובן הייתי צריך להחזיר לו אחרי שהכול ייגמר. דחסתי את הכול באוטו עם טוני ואור, מקופלים כמו בקופסת גפרורים.
נסענו דרך הלילה חזרה מתל אביב ועצרנו באם הדרך כדי לאכול במסעדה שאת השם שלה אני כבר לא זוכר. השעה הייתה אחרי חצות כשישבנו שם ואור וטוני שוב הצליחו להרגיז אותי. את הציוד מפבל השארנו אצל טוני ויום המסיבה היה שישי, והזמנו את כולם. אני חושב שהוזמנו מאות אנשים דרך פייסבוק, וידענו גם ככה שלא כולם יגיעו, התכוננו לזה. זה היה יום שמשי מאוד. טוני עוד עבד על רשימות השמעה למסיבה, כמובן שבכל החודש האחרון לא היה לו מספיק זמן, למרות שלאנשים אחרים היה מספיק זמן לארגן את שאר הדברים. אבל זה יותר מהכול היה טוני: הוא לקח את הזמן שלו, עד שלפעמים נדמה שהוא חי בממד מקביל שבו הזמן זורם בצורה שונה, וכל מה שאנחנו רואים כאן הוא ההשתקפות שלו מרחפת לאיטה בחלל. מה שאני רוצה לומר בעצם הוא שטוני היה עצלן. 
נהגתי אל מחוץ לחיפה ואל הרי הכרמל למקום שמצאתי עם יובל. לשם כולם היו אמורים להגיע. בחורשה הקרובה הייתה פעולה של הצופים אז במקום ללכת למקום שבחרנו מראש, עברנו אל מעבר לכביש שביקע את היער והוביל למעמקים את אלה שחיפשו הרפתקה. היער היה מסביבנו והחושך רק הוסיף לו עוד ועוד שכבות, הפך אותו לבלתי חדיר. העולם שבחוץ הלך והתרחק בעוד אנחנו נסחפים בחשיכה למקום רחוק וגבוה, גבוה יותר מהעולם עצמו ועם זאת נטוע בעולם בשורשים חזקים. בועות כאלה היו קיימות תמיד וממשיכות להתקיים, ואנחנו ממשיכים לקיים אותן או ליצור אותן מאפס. זה המקום שבו מספר אנשים מוגבל שחולק חלל מוגבל, חווה סיטואציה אשר הופכת לקבועה בזמן: כלומר, זיכרון. ובניגוד לאדם היחיד, זיכרון ימות באמת רק כאשר כל אלה שחולקים אותו, ימותו בעצמם.
ביער היינו רק חמישה אנשים בחושך. שעת תחילת המסיבה כבר הגיעה וטוני עדיין לא היה שם, לא השתייה ולא האור ולא אף אחד. שום דבר לא זז באוויר הדומם של היער ורק קולות ילדי הצופים נשמעו מהצד השני של הכביש, שדרכו אמורים להגיע בקרוב עוד כל כך הרבה אנשים. אור הגיע ראשון, ובלי טוני. טוני עוד התעכב עם המוזיקה הלא נגמרת שלו ומישהו אחר היה אמור להביא אותו. התחלנו לסדר את התאורה והגנרטור ועד מהרה עוד אנשים התחילו להגיע וכולם התקשרו אליי כדי שאכוון אותם. הם התקשרו אליי כי טוני אמר להם. וטוני אמר להם כי הוא לא ידע את הדרך. לא היה הרבה אוכל, פיצות ממרכז הכרמל ואנשים הביאו משלהם. עמית שאל מה יש בלי גלוטן, אבל שכחנו ממנו לגמרי והוא לא אכל כלום כל הערב, רק מילא את עצמו ביין. היו לנו בקבוקי שמפניה שטוני ואני פתחנו ביחד, ושני פקקים עפו לאוויר. טוני כמובן הגיע בלי המחשב עם המוזיקה ועמית היה צריך לקחת אותו הביתה כדי להביא אותה, ואז לחזור ליער. ככל שהמסיבה המשיכה ככה אהבתי את טוני יותר. רקדתי בלי הפסקה עד שנפלתי על החול, מה שמיד גרר הבזקי מצלמות עד שאור ונועה הרימו אותי, רק כדי שאפול שוב אחר כך. נפלתי בערך ארבע פעמים באותו לילה, ורק שכבתי שם וצחקתי. טוב להיות אדם חופשי. בסוף שלחו אותי לשכב באוהל והעולם הסתובב.
את כל מה שלמדתי, למדתי מטוני מירורשיידס. החבורה שלנו עברה הרבה הרפתקאות בשלוש שנים צפופות מאוד, וכולנו התחלנו את הדרך חסרי כיוון ומטרה וסיימנו אותה חסרי כיוון ומטרה. לקראת הבוקר רוב האנשים כבר לא היו, ועוד אנשים התחילו להסתלק. התחיל לרדת גשם. נשארו רק טוני ואור. כולנו ישנו ברכבים.


יער חוף הכרמל - מסלולי טיול בישראל - המלצות | קרן קיימת לישראל - קק"ל

יום שבת, 16 במאי 2020

העבר והעובר של חולדה - מאור שכטר


Buy Banana Tree Potted Plant | Harvey Norman AU

יש שהייתה אוחזת בידה את העציץ העומד בפנים הבית, יחידי, על גבי שידה נושנה בסלון, מעמיקה בכלל חלקיו עינייה הקמוצות, העייפות משנים. תחת הנץ הפרחים הרענן, סגול שאין כמותו זך וטהור, ומטה מן הגבעול המזדקר, השואף אל מעט האור המברך את הסלון לעת קצרה בכל יום, רבצו ענפים זעירים גוססים, משחירים וקמלים, ועם זאת – ביקשו כמדומה לחנוק כל כוח מהתפרצות חיי טבע הפרח. האישה הקשישה, בת התשעים כמעט, נהגה תחילה לשקע ציפורניה באדמה, כאם מיטיבה, ולעקור את אותם הענפים. הייתה מתנשפת מרה, אחר נושמת לרווחה, כאילו היה בכך מאמץ עליון. לרגע נשמה זכה, כבזמני ילדותה, עת הייתה רצה בכל עוזה בשבילי הכפר, הלאה אל השדות, אל מרחבים פלאיים של חירות הבוסר, שהכל בהם מתגלה. 
ובלילות הזמן הזה, עת היא סמוכה ויודעת כי בעלה נרדם וישן הוא לבטחה, ובלון החמצן לצידו – אם ישתנק – מיד תמהר, שלווה וקרת רוח כאחות רבת ניסיון ואמונה – ותניח את המסכה על פני הקשיש, ואז - רווחה, ואז שוב שינת גבר קשיש, שינה התלויה בין שמיים וארץ. דבר זה מתרחש מדי פעם, ובעלה אפילו אינו שם לב, אין הוא יודע עד כמה קרב אל סופו אותו הלילה. ממשיך הוא לישון תמים ושקט. הן כך גם הוא חי, תמים ושקט, איש זקן, זיקנתו הפכה אותו טיפש במקצת, מעורר רחמים, במקצת. גם היא, כמדומה, חיה כמו נקלעה אל זיקנתה. ואף כי רגילה היא בכך מזה שנים רבות, בכל זאת יש שהיא עוצרת כנדהמת לפתע – הזו אני? הזו חולדה? לכך אין להתרגל, אף אם אין ברירה אלא לקבל את הדין. גם היא כנראה, מעוררת רחמים הנה.
בעלה ישן בלא הרהור, ואילו היא – חולמת, חיזיונות צבע, חלומות עז ופאר, בכל לילה! כהמומה היא ניעורה עת שחר מוקדמת, עת כוכב ראשון שראתה בחלומה, עולה מעל העיר, והיא איננה מרגישה בו. היא תמהה, הלומה, כיצד זה שגופה מחוץ כך תחת נטל עייפות שאין כמותה, ליאות באיבריה גוברת, ועצמותיה נחרקות, ואילו פנימה במעמקי סתרי הליל – סופה מתערבלת...חלומות שכאלו מאודה לא ידעה, אף כאשר הייתה נערה שרופה באהבתה, אף בשנות החיים הסוערות מכולן, ורוח דופקת בחלונות בית ילדותה, ונגינת פסנתר, ושלג עד מלא העין!
ועתה, הבוקר הנגלה, נשימתו הצרודה של בעלה בעלטה הנסוגה, הבל פיו הקשה וניחוח גופו, מוכר לעייפה, והיכן היא נעימת הפסנתר? אור רפה עולה על העולם. היא מסיטה את הוילונות, מביטה שוב בידיה - אך לפני שעה קלה היה העור של גבן חלק וצחור, והנה משתרבבת ומתפתלת בו תפרוסת כחלחלה-סגלגלה של ורידים מתבלטים מן העור הרך, הרופס כישותה. ישותה רפויה, ריקים כמעט חלליה. אחר כך יאכלו יחדיו ארוחת בוקר צנועה, והיא תשגיח על תזונת בעלה, תניח לפניו את הצלחת, והוא – נחת תתפשט על פניו, הוא החולה מזיקנה, הוא התמים, הטוב והפשוט. הוא האוהבה. יחיאל שלה. שני קני סוף חלושים, נעים לאיטם ברוח הגוברת, לצד הנהר.
"חולדה," אומר בעלה.
"הא?" היא משיבה.
ואינו מוסיף. ודאי, היא מכירה מנהגו זה. בעלה מבקש לשמוע את קולה, מבקש הוא נחמה. הן, אני עוד חיה, היא למעשה מודיעה, ובא עליו מרגוע מחודש. ויחיאל שלו וטוב לו. טוב לו בדמדומי כוחותיו, וקץ ימי חייו כבר דופק על החלון. היא זו המגרשת מעליו את מלאך המוות. כל לילה תבדוק את בלון הגז, שהכל כשורה, עד קץ הזמנים, לא תוותר, לא תניח. אבל, במישור האחר, בכוח שמעל לחוויה, הא, מה מתוקים חלומותיה! הנה היא שוכבת בשדה אביב, כפות ידיה, ענוגות, רכות כמגע העשב, שלובות תחת עורפה, וממעל - שמי ברכה, שמי נצח כחולים. רכבת חולפת אי שם. חברותיה, ילדעות עליזות, מחציפות פנים – סובבות אותה, מגננות על הנאווה מבינהן. הנה קולות נערים נישאים ברוח ניסן, מן הים הסוער, צבועניים מפרשיהם, עוגנים לידה, שירתם מתוקה באוזניה, מה ממתיקה. קול אחד ידעה נפשה יותר מן היתר, דופק ועולה. מיהו זה השר שירת הנערים, וקולו ערב פנימה אל תוך ליבה ממש? הנער, כן, הנער ההוא. מתוך שנתה מתפרש על פניה חיוך נושן, קמוט ושיניים אין בו. קמה ממרבצה על גבי הדשא. הרי היא כל כולה רוח שובבות צעירה, ומי יכול בה לגפוע. הרוח עמה, בטוחה הייתה. יש מי המשגיח עליה, ידעה בנפשה. הלכה אליו...
חולדה ניעורה. יחיאל משתעל בשנתו. תכף כבר נחנק. הקשישה מיד מתרוממת. סחרחרה תוקפת אותה, אבל היא ממהרת בצעדים קטנים מסביב למיטה, אל מכונת ההנשמה. לאחר כמה רגעים כבר חזהו יורד ועולה בבטחה, הוא נושם היטב ושקט, ישן שנת תמימים. שוב לא ידע כי היה אך פסע מן המוות. עם השחר יקץ, בעל תיאבון. איש זקן ושמח לב.
ימיה אלו של חולדה. נדמה לי כי לא מעצמה היא חיה, לא בכוח גופה. בערת תנור גופה תכף תכלה. אלא חיה כל כולה מנשיפתן העדינה של חלומות לילותיה. לא מעצמה היא פועלת בעולם שעות כה רבות בכל יום, עשרים שעות ביממה כמעט, אלא מתוך הכוח המחיה אותה, שהוא החלום, מזה המחולל את החלום. 
נוזלות השעות אל תוך עצמן. בתוך הדירה – דמדומי עד. חולדה מסיטה את הוילונות כולם, אור עצל מתרצה לבוא, כמבויש, אל בין הכתלים. אי שם בעברה ישבה בין אולומות אור שירדו מן השמיים, כה בהירות וגלויות לעין, שניתן היה לגעת בהן ממש, ומעליה נפערו תהומות, והיא ישבה בתוך הנהרה ממש, וכמה צחקקה אז...או שמא היה גם זה בחלום הליל? התהפכו כמדומה זיכרון ואמת, אמת וחיזיון. 
עוד לילה חלף.
בדירת הזוג הקשיש - מרפסת קטנה, וממנה נשקף נוף עיר, רחוב שאנן, בניינים נאווים, מקולפי טיח, יונים משגשגות על גבי המזגנים וכבלי החשמל. מעת לעת נשמעת נהמת מכונית הממהרת לחלוף, כמו נקלעה במקרה אל הדרך. שנים בעברם עמדו באדניות – חרציות בריאות, לוע הארי זקף צווארו אל פני השמש, וגרניום גאה השתפך מטה. יחיאל ידע לאלץ ממשפך ההשקיה האדום זרם דק, כגשם עדין. דווקא אהבה למדי לראות בעלה במלאכה הזו. אצבעותיו שחורות הפרקים לופפות את הידית, ואגלי טיפות זהירות מנצנצות על העלים. דבר מכל זה הזכיר לה משהו מילדותה. אבל משכפף כוחו של בעלה, פסק מלצאת למרפסת. העדיף את הדירה הקרירה בימי הקיץ, המנחמת בחמימותה בעוד הצינה במרפסת. היא לבדה עוד יוצאת אל המרפסת, מעת לעת, עושה מעט סדר בעזובה, מטאטאת את הרצפה. באדניות – אדמת מוות, כל זכר לא נותר לפינה הנאווה, שהייתה כגן פורח בנפשה. אבל המלאכה מרובה גם כך בפנים הבית. מה תצא עכשיו ותפיח חיים מחודשים באדניות? הרי זה מעל ומעבר לכוחה. היא חשה ליאות קשה, המכרסמת בה, נתח אחר נתח. כוחה נוטש אותה. חשה כמו מישהו נקב בה בסיכה, ועתה יוצאת הרוח.
"חולדה?"
"כן?" 
"נו, לא כלום."
"שכחת?"
"מה? כן, שכחתי." 
אדם מחייך הוא יחיאל, נאמן היה אליה כל השנים.
אך היא – סרה הצידה, בכל לילה, מן הדרך המובילה מן האיש אל היש, נואפת היא! בעולמם יחד, בעולם שבהקיץ, חולדה ויחיאל קמלים יחדיו. אבל היא לבדה, בעולם האורה, עולם עליון שוב פורחים הפרגים, שם – נעורי עד, ניחוח ענבים, עד שיכרון – עד פרוץ הצחוק המתגלגל, עד מוות! ומה מתוקות שפתי הנער. הרי זוהי נפשה שמתערבלת בה ומרטיטה את אבריה, עוד הם רצים יחדיו, עבורה פרש הנער מחברותו, ורק לה הוא שר עתה, בהתרחק מראה הכפר מאחוריהם, וחברותיה מנופפות לשלום, נדומים אט-אט כלל קולות תבל, ורק הד מחייהם שחיו לפני שחזו זו בזה – עוד נשמע כמבעד למחיצת אושרם. את עיניו הוא מייחד לה, אך לה. עיניים אלו, המרנינות באין צבע, וכל הצבעים שזורים בהן. 
לפתע משתנה העולם. הרי היא לבדה, הלאה, הלאה היא פוסעת, כן, עד המדרון המושלג, המעתקל תחתיה, ואין מוצא. היכן הוא הנער שאהבה, איזה איש קם ונעשה?
שוב היא ניעורה. הא, מה זה קרה, לפתע קשה הנשימה – היכן היא עתה? הנה, בחדר השינה, במעבה חשכת ליל כבדה. כה כבדה, עד שהיא אין יכולה להניע איבר. חולדה נמחצת אל המזרן. שיעול מר תוקף אותה, היא משתנקת. מהו הדבר? מה המתרחש? מעולם לא חשה כך. הרי היא בריאה, אמנם זקנה, כן – אמנם קשישה, אבל בריאה. עוד יש לפניה חודשי חיים, אף שנים אולי, כך ידעה עד זה אותו הבוקר ממש! גופה קשיח על המיטה, כמו ענף כבד שנשר מן עץ. כמו הענף, גם בה יש עוד מעט מן החי. היא כמי שאיננה מאמינה. מחשבותיה מתערבלות, קשה למצוא פשר לדברים. ויחד עם זאת, איזו איטיות מתפתחת בהכרתה, כמו רצה בערפל מכביד והולך. כל תנועת מחשבה ארוכה מקודמתה. משהו בה זועק – אם לא תעשה דבר מה עתה – לא תוכל שוב. הזו סופה? לא ייתכן. היא איננה מוכנה. רגע אחד שמעה שירתו של הנער בחלום, כמעט וראתה פניו, והנה לפתע, היא גוססת במיטתה. מר שיעולה. חולדה שהיית מתמרדת בתוכה, היא תלחם, היא תנצח! אך גופה כה כבד, כבר איננה עץ גדוע – לסלע הפכה, מחשבותיה טובעות בבוץ. בדי עמל היא מצליחה להניע שפתיה, 
"יחיאל אני חולה,"
אין עונה. 
"האא," נחרדת נשמיתה. כל נשימה חלושה מקודמתה, נשענת על על אחותה.
יחיאל ישן עמוק. שנת איש פשוט וטוב, שנת תמים.
כלו הרגעים. לא ידעה כמה זמן כל זאת נמשך. אולי הייתה זו שעה טרופה, אפשר כי יותר. בזוית עינייה – אור עולה. אבל מהו האור? לא תוכל להושיט אליו ידה. תמו הכוחות, ועמם האישה, ועמם חולדה. כרגע אחד מתמשך נדמו לה יסוריה, תכף יסתם קנה נשימתה לגמרי, וחולדה תידום, וגם הנער עמה, לא יסופר לה תום הסיפור.
חשכו עינייה. קו דקיק נותר ביניה לבין המציאות. הנה חדר השינה, גבולות כתליו המוכרים, הנה הציור הדהוי, ועוד מן אותו האור הנשפך מבעד הוילון. מחשבותיה אבדו מעמה. תהום נפער. בא, סוף-סוף, קץ כל הדברים. 
והנה, מן האור, מהו הנגלה? קווי מתאר דהויים, אור בתוך אור, הא, באמת ובתמים, שוב זה בא – מהו, מיהו? הנער, הנער! הנה בא לקחת אותה אליו, אל עולם החלום, אל פנים המיסתורין, אל האמת, אל האמת! יד נשלחת אליה מתוך האור, ידו היא, יד אהובה, אוהבה, אסורה. היד נשלחת אל פניה, נוגעת, נוגעת ממש, נמזג החלום והמציאות, כשני זרמי ים פוגשים, ומה זה, על פניה, רוח נעימה, אוויר היא נושמת, אוויר חיים! מסכת החמצן על פניה, ניחוח משונה של גומי ומשהו שמעל לטבע. סחרחרה, תלויה בין העולמות, היא רואה לראשונה את פני הנער, את אהובה, את יחיאל. 

File:Open Window on Pico Island (37411755214).jpg - Wikimedia Commons

יום חמישי, 2 באפריל 2020

זהירות רחוב העצמאות מאת פרדי כהן יונתן

 File:Newport Pyle Street at night.JPG - Wikimedia Commons

איזה קור! קררררר. הסיגריה חיממה אותי מעט. אני מעיף את הבדל אל כוון תא הטלפון. בחיי, הלילה הזה קשה מאוד. המעיל בקושי מחמם. הקור חודר דרך הקרטון ישר לתחת. אפשר לומר שזו... קריעת תחת. השיעול מטלטל את כל
 גופי. יממה לא בא אוכל אל פי. לא נורא. אני רגיל לזה כבר כמה שבועות. יום כן יום לא. משיג לי לפעמים פלאפל. לפעמים אני הולך לזקנה שבפינת הרחוב והיא מתוך רחמים מכינה לי כוס תה עם סנדוויץ. בשבוע שעבר נתנה לי זוג נעליים.  
כבר מפציע השחר. המכונית לחלוקת עיתונים עוברת. חבר'ה טובים דווקא. הם כל פעם מציעים לי עיתון. פעם הייתי קורא. זה הפסיק לעניין אותי. מה כבר יכול להשתנות? הכל אותו דבר. שיחליפו ממשלה, נשיא, רב פקד. אני נשאר על אותו קרטון. אבל מה? למדתי להשתמש בהם כהגנה מפני הקור.  
הנה המשאית לאיסוף אשפה עוברת. החבר'ה האלה מתרוצצים בין הפחים כאחוזי תזזית. אלה לא מסתכלים עליך. לא מדברים איתך. סנובים!  
מגרד לי בכל הגוף. עוד מעט אסניף את היומית שלי. אני חייב את זה בזמנים קבועים כמו שעון שוויצרי. זה... לא אוכל. אל דאגה. יביאו לי לכאן. רוּם סרווִיס. יש לי בכל זאת מעט קשרים.  
הנה בלונדה מגיעה. גם היא קוראת לי פרופסור. מותשת וסחוטה אחרי עבודת לילה. היא בטח חיפשה אותי ברחוב הנביאים. אני שם כמה ימים אבל חזרתי לכאן הביתה. כל זה בגלל השרייק הזה. הוא סילק אותי מהמקום שלי. חושב שהרחוב של אבא שלו. בפעם הבאה אעשה לו סקנדל. כבר אמרתי לדני החמוד מחנות המנורות להזעיק את יקותיאל העיתונאי אם וכאשר ישמע צעקות. הביאה לי ארטיק. תודה, מותק. מה לעשות? דווקא היה מתאים לי עכשיו קפה חם.
אני מפנה לה מקום בקרטון והיא מתיישבת צמוד צמוד אלי ואף מחבקת אותי. כזו חתיכה. בלונדינית. בלבוש קל ביותר. היא מתה עלי. מציעה לי חינם. אבל הוא לא יעמוד אפילו במשימה. בזמן האחרון הוא בתרדמת. לא מעניין אותו שום דבר. אינטליגנט ! !
בלונדה צריכה ללכת הביתה לנוח ולישון. היא מנשקת אותי, מבטיחה לחזור ולבקר אותי אחר הצהריים. פעם הלכתי אליה לדירה. התקלחתי. כיבסה לי את הבגדים. הכינה לי אוכל. נשמה טובה. אבל אני לא רוצה לגור אצל אף אחת. מספיק היה לי חמש עשרה שנה עם הכלבה. טוב לי ברחוב העצמאות. בעלי החנויות אוהבים אותי. אני לא מבקש מהם שום דבר.  
הייתי רואה חשבון מצליח בחברה ידועה. הסמים האלה. כשהייתי במחסור הג'ננה הייתה עולה לי לראש והייתי צועק על כולם ובמיוחד על בעל הבית. הסתכסכתי איתם. סילקו אותי מהעבודה. גם הכלבה סילקה אותי מהבית לפני כשנתיים. הקשר עם המשפחה ועם הנכדה האהובה נמשך זמן קצר בלבד. מהדירה השכורה בה התגוררתי סולקתי על ידי בעלת הבית כעבור חצי שנה. מצאתי מקום לינה כשומר בחווה חקלאית. כעבור זמן מה אמרו לי שאין צורך בשרותיי. בקיצור, כולם סילקו אותי. 
לבסוף בחרתי בחיי החופש המלא ו "שכרתי" את הקרטון הזה. כמו שאומר הפילוסוף. אני לא משועבד לכלום.  
המנה הזו שהסנפתי כרגע עושה לי טוב. הוקל לי. הכל נעים. אני מחייך לעוברים ושבים. רובם מתביישים ומפנים ראשם הצידה. יש בודדים שמחזירים לי חיוך.  
השמש הקיצית כבר מתחילה להכות. הרחוב מתעורר לחיים. פותחים ממולי את הקיוסק, מסירים את הווילונות מחלונות הראווה של החנויות. אני עכשיו צופה בתיאטרון של הרחוב. הצגה של החיים. אלה שעות העומס. כולם יוצאים מי לעבודה מי לבית הספר ומי לעיסוקיו השונים.
הם משחקים על הבמה של החיים האמיתיים וגם מכהנים בה כצופים. כל בוקר הצגה חוזרת. אין כמעט שום שינוי. הם לא מצפים לתשואות מהקהל. רק שלא יפריעו להם.  
אני מכיר את רובם. 
הנה עוברת עכשיו האלמנה השחורה. כתמיד מתוחה, כעוסה, מושכת את בנה שאינו רוצה ללכת לבית הספר. הוא צודק. מי אוהב בית ספר? אפילו שבשבוע הבא מתחילה חופשת הקיץ. לאחר זמן מה אני רואה אותה רצה בכוון הפוך. מה קרה לך ? בדרך כלל את חוזרת נינוחה, רגועה. שכחת משהו יקירתי?  
תראו תראו איך היא יורדת עליו כל הזמן. והוא שותק. רק הלסתות שלו לועסות את המסטיק בחזקה. מתי נזכה ונראה אותו מתפוצץ ? 
ממולי עובר הזוג המוזר. כל כך משונים! כרגיל הם משוחחים ביניהם על פוליטיקה ופילוסופיה כאילו הם אנשים זרים! הם עובדים ביחד במשרד הנסיעות הקרוב.  
זה תורו של הנרדף. איש רזה בגיל העמידה לבוש חליפה ישנה קטנה על מידותיו. כנראה מהבר-מצוה. צועד בצעדים קטנים וקפיציים ומסתכל לכל עבר במבט מפוחד כאילו הולכים לפגוע בו. הנה הוא חוזר על עקבותיו. עובר למדרכה ממול. חושב לבלבל את העוקבים אחריך? יא מבולבל אחד!
ומה? השמן יותר טוב? מה אתה כל כך דואג חביבי! מדבר לבד. בכל כובד הראש. מתי כבר תשכנע את עצמך? נודניק!  
אי אי אי! הנה הצגה "נמבר וואן" היא מתקרבת! אני כבר לא מסתכל על אף אחד אחר. הרחוב פתאום נעשה לי שקט. לא שומע צופרי מכוניות וצעקות. גבירותיי ורבותי! נא תשומת לבכם. עוברת כאן אישה נאה, רגועה, שפניה מחייכות, לבושה היטב, צועדת בנחישות עם ראש מורם. אוי! איזה קלאסה ! איפה היית לפני עשרים שנה, החיים שלי היו אחרים.  
אבל מה קרה? הכוכבת הראשית צריכה כבר לעבור. איפה היא? אני מתחיל לדאוג. אולי היא מצוננת? שלא תעשו לי את התרגיל שהיה לפני כחודשיים. חסרי אחריות! לא דאגתם לה. היא אושפזה בגלל דלקת ריאות. 
הנה היא! תודה לאל. אמא שלה אוחזת בידה והיא מדברת, החמודה. הפעם את לובשת את החליפה הורודה שהביאו לך מאמריקה. כל כך מתאים לך, מתוקונת. מה את אומרת לאמא? אני לא שומע. נו ספרי, איך יוכי הגננת? 
אני קם ממקום מושבי. אין סיכוי שנכדתי וכלתי יזהו את האיש הרזה הזה עם הזקן העבות והשיער הפרוע. אני הולך בעקבותיהן בלי לעורר שום חשד וצופה בהן מקרוב. 
-אמא ! אני רוצה שתיקחי אותי היום לעבודה של אבא. הוא הבטיח לי.
-בסדר, נראה.
-אבל כל פעם את עונה לי ככה ובסוף זה יוצא לא ככה! 
-יהיה בסדר מותק. אל תדאגי. 
הכלה הזאת גם כן, כבדה מאוד בהבטחות.  
 אני בליבי קורה לה " טלי! טלי שלי ! " דמעות זולגות מעיניי. אני עוקב אחרי כל חיוך שלה, כל בכי, אני שומע אותה כאשר היא שרה, כאשר היא מתפנקת. אני מכיר את טלי היטב. הרי אני רואה אותה יום יום. 
חוץ משבתות וחגים... 


יום רביעי, 25 במרץ 2020

מקבת ושות' מאת יואב איתמר


הימים היו ימים אחרונים של קיץ. ימים בהם השמש מרמה את הבריות והם אינם חשים עד כמה הם מתייבשים. כשצלצל הפעמון בשעת צהריים מוקדמת, חשבתי כי מדובר במישהו שתעה בדרך, כי בשעה כזו כל הילדים כבר בבית הספר, כל הגברים והנשים יצאו לעמל יומם, ורק אני יושבת פה ומלהטטת במילים לשם מטרה שאמורה להיות נעלה, לשנות את נפש האדם או שמא לגרום לו להתנתק מצרות היומיום.
אלא שהמציאות טפחה על דלתי באותו יום קיץ. פועל זר. סיני? פיליפיני? ידיו וחולצתו מכוסים דם, התמוטט למרגלותיי ברגע שפתחתי את הדלת. גם אם עברו מספר שנים מאז אותו קורס עזרה ראשונה, פעלתי כמו אוטומט. חבשתי את הפצע בכתפו, הוא היה לוהט מחום. השכבתי אותו במיטתו של בני המת, על אף שידעתי שיהיו לכך השלכות. רציתי להתקשר למשטרה או למגן דוד אדום, אך הפועל פקח לרגע את עיניו ואמר "No hospital, No police" ואז עצם את עיניו שנית.
היה בכך משהו סימבולי. חיפשתי דמות לסיפור והנה היא על סף דלתי. הוא לא היה גבוה במיוחד, רזה, צהוב, היו לו עיניים שחורות ושיער שחור. חשבתי מה מייחד אותו. אולי פצעיו? מה הופך אותו ליותר מדמות סטריאוטיפית? בדקתי  בכליו, טלפון נייד באותיות יפניות או סיניות, תפוח, חולצה, מכנסיים, תחתונים, מעט כסף ופתק עליו כתוב Josef ומספר טלפון ישראלי, ככל הנראה. גללתי אותו וגיליתי שזה מספר טלפון השייך לחברה של עובדים זרים. להתקשר? לא להתקשר? כיצד עושים דין צדק עם האדם הזה?
יואל בא מהעבודה וכעס עליי, ידעתי שהוא יכעס. דבר ראשון, על חילול מקדשו של אלי בננו, שנהרג בגבול מצרים. דבר שני, על שלא התקשרתי למשטרה, מה שהופך אותי לשותפה ב... במה בעצם? דבר שלישי, על עצם העובדה שאני חיה ולא מתתי מזמן. הוא יצא מהבית ללא אומר ודברים וחזר רק אחרי שעה.

"את מפגרת." לא כשאלה, אלא כקביעה. "את פשוט מפגרת."
"מה יקרה, אלי ישי יתלה אותנו בכיכר העיר?"
"את סגורה יותר מדי זמן בבית הזה."
"למה הכוונה?"
"את לא יודעת מה קורה בחוץ."
"עכשיו אני יודעת."
"למה אני צריך את זה עכשיו תגידי לי."
"אם המצב היה הפוך הוא לא היה עוזר לנו?"
"את לא יודעת עליו כלום. יכול להיות שנדבקת באיידס בלי לדעת."
"זה לא משנה כל כך. חייתי מספיק ואנחנו לא שוכבים."
"אז זה מה שמפריע לך."
"מפריע לי שאינך מוכן לעשות את הדבר הנכון."
"יש דבר כזה הדבר הנכון?"
"הדבר הנכון הוא לתת למשטרה לטפל בו. אדם לא נפצע סתם."
"יכול להיות שהוא מעד."
"יכול להיות שהוא נדקר. יכול להיות שהמשטרה עצמה רדפה אחריו, יכול להיות שאורבים לנו עכשיו."
"אני זו שחיה את החיים במה שיכול להיות, עליך אני סומכת שתפעל לפי מה שממשי."
"מה שממשי זה שאנחנו  מביאים אותו  לבית חולים או למשטרה ומסיימים את תפקידנו. מה את? פלורנס נייטינגייל?"
"אני פשוט מאמינה שזה הדבר הנכון לעשות."
"ומה אם הוא ימות? חשבת מה תעשי אם הוא ימות?"
"אז כנראה אצטרך לשאת בתוצאות, אבל אני מעדיפה לחשוב שעשיתי כל מה שיכולתי, ושעשיתי את הדבר המוסרי והנכון מבחינתי."
"עד מחר כשאני חוזר מהעבודה אני לא רוצה לראות אותו כאן. את מבינה?"
הלכנו לישון בחדרים נפרדים, לא שהיה בכך שוני מכל יום אחר.
גם למחרת בבוקר הפצוע לא התעורר.

------------------------------------------------ 
מקבת ושות'
מי שקרא את המחזה מקבת יודע שכשעריצות נמצאת בדרכה למטה, היא נאחזת בקש ושוברת את המראות שנועדו להראות לה כמה מכוערת היא. מדינת ישראל, לצערי, איננה שונה. אז אחרי ששכתבנו את ספרי ההיסטוריה והאזרחות, סתמנו את הפה לכל אותם עיגולדים מהאוניברסיטאות, הפסקנו את המימון לתיאטרון, הוקענו את חברי הכנסת הפלסטינים, גרשנו את העובדים הזרים, ואמרנו שאנחנו לא רוצים לשמוע דברים שליליים אלא רק חיוביים, כל מה שנותר הוא להמתין למוות שיבוא בחטף וימצא אותנו רקובים וחלולים מבפנים כמו עץ אלון זקן.
-----------------------------------------------

Image result for macbeth

יום שישי, 8 באוגוסט 2014

גלגולו של פסנתר מאת פרדי כהן יונתן

הסיפור הבא הוא הסיפור הראשון מתוך הקובץ 'תמונות באר שבעיות' - קובץ סיפורים על באר שבע, שיצא לאור בהוצאת רסיס נהרה בשנת 2013.

גלגולו של פסנתר –פרדי כהן יונתן
הוא היה מסתובב בשכונתנו, שכונה ב' בבאר שבע, ברחבה של בית קולנוע 'אמפי' לשעבר, ראינו אותו יום יום. לא יכולנו להתעלם ממנו. היה עומד בצד בשקט, מסתכל עלינו, וכשהכדור היה נזרק לכוון שלו, הוא היה בורח מעט על מנת לא להפריע. אנחנו לא כל כך התייחסנו אליו בהתחלה. אדם מבוגר לבוש ברשלנות, עם כובע טמבל על הראש, דובון נצחי, מדיף ריח לא נעים. כובע טמבל זה כמו קסקט אבל עם שוליים מסביב. ודובון אתם מכירים. כשאבא יוצא לשרות מילואים הוא לוקח אתו דובון. באותה תקופה רוב תושבי באר שבע הלכו עם דובונים. 
שתיים בדיוק כאשר אבא שלי חזר מהעבודה דרך רחוב בצלאל וליד גן הילדים עם גג בעל צורה של חצי כדור שקראנו לו גן הכיפה, הוא ראה מחלון המכונית את גבי ולוליק הגיבן זורקים עליו אבן. אבא יצא מיד מן המכונית וגער בהם.
"גבי, לוליק. מה קורה לכם? לא יפה. זה יכול להיות סבא שלכם."
הילדים התביישו וברחו הביתה. אז היו ילדים טובים. לא כמו היום. האיש הנהן בראשו לאות תודה. אבא החזיר לו בחיוך ואסף אותי הביתה. 
בבית ישבה אמא והניקה את אביבית, וסבתא ילנה עמדה במטבח והכינה פּירוֹשקי. אתם לא הכרתם את סבתא ילנה. היא התגוררה בדירה הסמוכה לנו והיתה רוב הזמן אתנו בבית. 
"שלום. מה נשמע? איך אביבית היום? איזו חמודה." אבא תפס את רגלה ונשק את העקב שלה.
"כן היום היא אכלה טובה מאוד. לא בכתה. היה ילדה טובה," אומרת סבתא ילנה.
אבא רחץ ידיים, ערך את השולחן. חתך סלט ירקות, חתך פרוסות לחם, הכין תה וקרא לכולנו להתיישב לארוחת ערב. אהבתי מאוד את הארוחות האלה בערב. היינו נוהגים לספר מה עשינו באותו היום, אם קרה משהו מיוחד. היינו צוחקים הרבה, ותמיד סבתא ילנההיתה מצחיקה אותנו עם העברית שלה. התכוננו אז לקומזיץ בל"ג בעומר שיתקיים בעוד שבוע וסבתא ילנה שאלה:
"איפה אתם עשיתי את הבּדוּרה?"
"למטה ברחבה של האמפי. כולנו נהיה ביחד. צריך לקנות פיתות, בשר ותפוחי אדמה." 
"אבל אתם לא נשארו לבד אחרי הבּדוּרה. אני מפחדת אתם לבד כל הלילה. אני תקבלי אבקת לב."
"מי זה האיש הזה שעמד שם ברחוב?"
"אה. זה צֵ'רֵפֲּכֳה. ככה קוראות אותו הילדים. אתה יודעת מה זה ברוסית צ'רפכה? זה שהולכת לאט. כן. צב." אבא צחק. באמת מתאים לו השם הזה צ'רפכה. הראש שלו בלט מהדובון הרחב וזז כשהוא הלך. ממש כמו צב. 
"מה הוא עושה? הוא לא מסוכן? צריך להיזהר ממנו. אל תתקרבו אליו ילדים, בסדר?" אומר אבא.
"אבל אבא אנחנו רוצים לשחק, והוא כל הזמן מתקרב אלינו, אנחנו מפחדים."
לאחר ארוחת הערב עברנו לסלון לראות תכנית טלוויזיה. הטלפון צלצל. בדרך כלל אבא לא מרים את הטלפון כי כולם יודעים שזה עבור אמא. וגם בגלל שזה בשפה הרוסית. אבא אז רק התחיל ללמוד ולהבין קצת את השפה הרוסית.
"הלו. קק דילה?"
"חרשוֹ. הכל בסדר. מי זה?"
אנחנו הילדים, יחד עם אבא אהבנו לעשות בינינו תחרות. מי יגלה ראשון עם מי אמא מדברת. היו כמה רמזים. אם השיחה מתנהלת בשפה העברית, בדרך כלל אבא היה מגלה ראשון כי זה קרוב לוודאי מהעבודה של אבא ואמא. נכון. הם עבדו שניהם ב'מכתשים'. אם זה בשפה הרוסית אז היו הרבה אפשרויות. בשיחה מקומית עם ישראלית דוברת רוסית היא תכניס ביטויים בעברית כמו "כוח אדם״, "קופת חולים״ או אפילו משפט שלם שככה באמצע השיחה הקולחת ברוסית היה פתאום צץ כמו "...נגד מעשה אלימות..." 
נכון. נכון. שמעתם אותה מדברת בטלפון. בדיוק ככה.
אבל יש עוד דבר, אם היא משתמשת בגוף שני יחיד עבור אדם קרוב או בגוף שני רבים עבור אדם זר או מבוגר. אם זה היה קרוב משפחה דובר רוסית מאמריקה היא היתה מתבלת את השיחה שלה בכמה מילים כמו " או.קיי., אול רייט, אוף קורס..."
במקרה הזה אף אחד מאתנו לא הצליח לנחש. בצד השני של הקו דיבר וַלוֹדִיה עולה חדש שהכיר את אמא דרך בוריס אחיו, שהגיע לפני כמה חודשים ארצה והתעקש לדבר דווקא אתה ולא עם סבתא ילנה למשל. 
"שלום לך ריטצ'קה. יש לי עבורך פסנתר טוב מאוד שהגיע כרגע מברית המועצות. שמעתי מאחותך איריס שאתם מחפשים פסנתר. אתם רוצים לרכוש אותו. מה דעתך?"
השיחה הזו עוררה באבא התעניינות ומיד הוא שאל "כמה זה עולה? איפה הפסנתר עומד כרגע? מתי נוכל לראות אותו, לקבל אותו?"
"מה זאת אומרת?" התערב עכשיו בוריס, "העולה הוותיק", הוא ארוז עדיין בתוך ארגז עץ. מונח ברחוב ומחכה לכם למסירה מיידית. בואו לראות אותו. זה יעלה לכם עשרים אלף שקלים בלבד. תשלמו מתי ואיך שנוח לכם. בתשלומים? בבקשה. אין בעיות. איזה קומה אתם? אנו נביא אותו עד לקומה השלישית. בכוחנו אנו. אל תדאגו. בואו לראות. בואו.
אמא הישירה מבט אל אבא וזה אומר שהיא כבר החליטה. אז בשנת 1981 עשרים אלף שקל ישן זה כמו היום אלף חמש מאות שקל חדש בערך. 
היינו גרים בשכונה ב' ליד הסופר פארם שברחוב המשחררים. מול האצטדיון לכדורגל. כן. היינו יכולים לצפות במשחקים מהמרפסת של סבתא ילנה, שאמרתי לכם שהיא גרה בדירה הסמוכה לנו. אבל זה לא עניין את אבא בכלל. מצדו השני של הבית שלנו היתה הרחבה של האמפיתאטרון לשעבר. שם היינו משחקים משחקי ילדים ועם רדת החשיכה אבא תמיד היה קורא לנו מהחלון: ספי, יפית, הביתה. ספי היה בן עשר, אני בת שש ואביבית רק נולדה. בערך פער גילים כמו אצלכם כיום. גם אבא שלי ואמא שלי היו בערך בגיל שלי ובגיל של אבא שלכם. עכשיו הם סבתא ריטה וסבא פיליפּ שלכם. כן, כן. גם אתם תהיו הורים, ואנחנו נהייה סבים. ככה זה בחיים.
"בוא. אנחנו נוסעים לשכונה ט' החדשה לראות את הפסנתר."
"מה? עכשיו? השעה כמעט עשר בלילה."
"מה? לא הבנת? זו הזדמנות שלא כדאי להחמיץ. כן. כן. עכשיו. ילדים איך זה שאתם עדיין לא במיטה?"
"לא. לא. אמא תני לנו לראות את הסרט עד הסוף. בבקשה. בבקשה."
"טוב. טוב. תני להם. חד פעמי. אבל מחר אתם קמים בלי ויכוחים. ברור. כן?"
איזה יופי תמיד אבא שלנו היה מציל את המצב והיה לטובתנו. לידיעתכם היתה אז טלוויזיה בשחור לבן וערוץ אחד בלבד. אבל, כרגיל, מיד נרדמנו בסלון ליד סבתא ילנה כאשר אבא ואמא יצאו לדרך. 
למחרת בבוקר התעוררנו לצלילי פסנתר לתוך הבית. איך שמחנו. הוא עמד בתוך הסלון בקיר ההפרדה ליד הדלת. כאילו מקום מוזמן מראש. כזה יפה ומהודר. ספי קפץ מהמיטה וישר התחיל לנגן צלילים בלתי מובנים ומיד הצטרפתי אליו. אמא אמרה: 
"רגע. רגע, אנו צריכים להביא מכוון."
אבא תחב את הסנדוויצ’ים והפרות לתוך הילקוטים שלנו והופּ! שלח אותנו ברגל לבית הספר "נתיבות יורם" הסמוך. כן. תמיד הכין לנו סנדוויצ'ים טעימים מאוד. כמו שהיום מכין גם לכם.
מה קרה באותו לילה שאבא ואמא שלנו נסעו להביא את הפסנתר?
אמנם אנו ישנו, אבל אמא ואבא וגם סבתא ילנה הטיבו לספר לנו בפרטי פרטים את השתלשלות המאורעות.

***

בתחילת שנות השמונים של המאה שעברה באר שבע היתה באמת עיר קטנה וגם אינטימית. אתם מבינים ילדים? אני עכשיו מספרת על מה שקרה לפני כשלושים שנה. במאה העשרים. אנחנו עכשיו במאה העשרים ואחד, בשנת 2012. סופרים החל מהולדתו של ישו לפני 2012 שנה. כל מאה שנה סופרים ונותנים מספר. המאה הראשונה המאה השנייה, המאה העשרים משנת 1900 ועד 2000, משנת 2000 עד 2100 המאה העשרים ואחד. זהו. עם הסוּבַּרוֹ האדום המשפחתי שלנו היינו מגיעים לכל מקום בעיר תוך חמש דקות בלבד. לא היו כמובן בעיות חנייה. הכל היה חופשי וללא תשלום. בבית החולים, באוניברסיטה, ובבניינים הציבוריים. 
וזה מה שאבא סיפר לנו:
"אמא ואני יצאנו אל שכונה ט' שהיתה אז חדשה. תוך כמה דקות הגענו אל הבתים החדשים הקיצוניים ביותר. בצדו האחד של הרחוב היה מדבר. הכל היה חשוך, לא היו עדיין פנסי רחוב בשכונה. ראינו כמה אנשים עומדים ליד ארגז גדול ממש על הכביש והם התקרבו אלינו כאשר נעצרנו. עמדו שם ווַלוֹדִיה ואחיו בוריס העולה ה"ותיק" עם נשותיהם ושני נערים. וכמובן איריס הדודה שלכם שתמיד נמצאת במקום הנכון בזמן הנכון. הם שוחחו ביניהם ואתנו בשפה בלתי מובנת לי. שמעתי הרבה את המילים החוזרות: ריטצ'קה, חַרוֹשִי פּיִיַנינוֹ (פסנתר במצב טוב) ובעברית הם ידעו להגיד לי אין ספור פעמים את המילה טוב. בבקשה. ועוד פעם טוב. בבקשה. כשהם רצו להעצים את המילים הם הוסיפו עם היד על הלב "מה קרה?" 
סבתא ילנה אהבה לשמוע את הקטע הזה ואבא-סבא פיליפּ - חזר עליו אולי בשבילה. המשיך בסיפורו.
"קירבנו את המכונית ליד הפסנתר והקרנו עליו את אורות הפנסים. באמת זה פסנתר יפה. חלק, מבריק מדגם "אוקריאנה". אמא לחשה לי כי בחנות זה צריך לעלות פי כמה יותר. אבל אני גם רציתי לשמוע ממנו צלילים. ואז ווַלוֹדִיה קרה לבן שלו בקול: "פבל, פבל. אידי סיודה- בוא הנה." הנער התקרב, פתח את הפסנתר וניגן קטע ג'אז יפה מאוד, ובעצמה רבה עד ששמענו גם חלונות ותריסים נפתחים וראשי השכנים המופתעים מבצבצים. מה קורה באמצע הלילה? יש מסיבה ברחוב? באמת קשה להאמין שדבר כזה קורה.
חזרנו הביתה. לא הבנתי הרבה מה שנקבע אז ביניהם עם אמא, אבל כעבור חצי שעה הפסנתר שהובל במשאיתו של השכן הגרוזיני, גם עולה חדש, הונח ליד פתח הבניין. כעבור כמה דקות איריס מגיעה יחד עם ווַלוֹדִיה ואחיו ועוד שני עולים חדשים, ואז התחיל המסע העיקרי והקשה של הערב. העלאתו של הפסנתר לדירה שלנו, קומה שלישית ללא מעלית ועם מדרגות צרות. החבר'ה האלה לא נתנו לי לגעת בפסנתר. הם התחילו להעלות אותו ארבעתם. הם חששו שהפסנתר יחטוף מכה מהמעקה המתכתי בשעת סיבוב. כל פעם שחשש כזה התעורר היית שומע את המילה "סטוֹפּ". לא פעם הם חזרו על עקבותיהם וירדו חזרה חצי קומה עם הפסנתר על מנת לסובב אותו ולהעלותו מצד אחר. הם ממש חישבו כל צעד כמו שחקני שחמט. שני האחים היו מהנדסי בניין וכמו מהנדסים הם מדדו, גובה רוחב של פסנתר בזווית כזו וגם רוחב המדרגות. כל זה בעקשנות המעוררת הערצה ותוך ויכוחים קצת קולניים. כמה פעמים התחשק לי לעזוב הכל. 
אבל אי אפשר היה לעזוב פסנתר באמצע המדרגות. 
והם לא ויתרו. מספר שכנים לבושי פיז'מות עמדו בתדהמה בפתח דירתם בלי להוציא אף הגה מפיהם.
בבניין שבו התגוררנו ובכל הבניינים שבסביבה היתה אווירה מאוד משפחתית. למרות שבביניין שלנו התחלפו לעתים קרובות השכנים. הנה ממש בימים האלה, לקראת ל"ג בעומר, הגיעה משפחה חדשה לדירה מתחתינו. תגמור את הפרוסה שנתתי לך עד הסוף. אנו לא זורקים אוכל. אתה יודע כמה סבא פיליפּ היה כועס עלינו אם זרקנו סתם אוכל?
אז, איפה היינו. כן. נחזור לסיפור של סבא פיליפּ.
המסע הזה להכנסת הפסנתר נמשך כשעתיים. לבסוף הפסנתר הגיע בשלום הביתה והוכנס אל תוך הסלון. הוא קיבל שריטה קטנה וזניחה על המכסה.
בדיוק כמו הפצע שיש לך ביד. תפסיקי לגרד. אני אומרת לך. אחרת זה יתפשט לך.

***

הפסנתר הזה שינה את חיי המשפחה שלנו. זה לא סתם רהיט יפה. זה משהו שהוסיף לנו הרבה צחוקים, שמחה שירה וגם... קצת שיעורי בית נוספים.
רשמו אותנו לשעורי נגינה בפסנתר. אצל אולגה השכנה מעבר לכביש. וגם זה שאבא נרשם ולמד אצלה נתן לנו הרבה חשק. ממש לפני כן הוא ניסה לנגן בעצמו באצבע אחת את התשיעית של בטובן. זה 'פא פפא פא פא פא...', בדיוק. כשהיה מגיע מן מהעבודה היה ישר מתיישב ליד הפסנתר והיה מנסה להוציא ממנו כמה צלילים. ואז אמא מצאה את אולגה המורה. אבא קנה חוברות תווים ואנחנו למדנו כמעט אותן המנגינות, וכך היינו מתחרים בינינו. היו לנו מאזינות מסורות. אמא וסבתא ילנה. הן ממש נהנו מכולנו. גם שיחקנו. אבא היה עומד ליד הפסנתר, "מנגן" בתנועות של נגן ג'אז מקצועי ואני הקטנה הייתי עומדת ושרה בקול של אופרה כמו בהופעה. איך כולנו היינו צוחקים ונהנים.
היתה לנו שכנה מבוגרת בדירה הסמוכה לנו באותה קומה. שרה שמה. כשהיינו פוגשים אותה במדרגות היא היתה אומרת שלום קצר ויבש בלי להסיר את מבטה מן הרצפה. היא היתה מורה לפסנתר בעלת שם בקונסרבטוריון. 
הפסנתר הזה גם שינה את היחסים שלנו אתה. היא אמנם לא רצתה להעביר לנו שיעורים בנגינה בפסנתר, אך היא פתאום נפתחה. כשאבא היה פוגש אותה במדרגות היא היתה מחייכת ופעם אחת היא העירה לו:
"פיליפּ. אני כל כך מעריכה את העקשנות ואת הסבלנות שלך. אתה לא עוזבת קטע עד שאתה לא לומדת אותו כפי שצריך. הלוואי שילדים בקונסרבטוריון היו ככה. היום זה טרגדיה ממש. אף אחד מתלמידים לא רוצה מתאמץ. כי על מנת לדעת לנגן, צריך הרבה הרבה מתאמץ." 
כמובן טיבי השכן הסמוך לנו חשב אחרת. הנגינות שלנו הפריעו לו מאוד. אשתו ואבא הגיעו להסכם לא לנגן אחרי השעה תשע בערב על מנת לאפשר לו להאזין לתוכנית מבט. כן, כולם צפו אז בערוץ מספר אחד. הערוץ היחיד.
אנחנו למדנו לנגן היטב. גם הדודה תרצה, האחות של אבא שגרה ברמת השרון, קנתה פסנתר עבור הילדים שלה. פתאום לכולם היה פסנתר. זו מחלה מדבקת. אוי. הלוואי על כולנו מחלות כאלה... 

***

בל"ג בעומר כל השכנים התכנסו במגרש הריק של האמפיתיאטרון לשעבר והחלו לצלות בשר במנגלים. סבתא ילנה שבקושי היתה רואה ישבה ודיברה עם חברות שלה, בסיה וסימה. אבא שלי- סבא פיליפּ שלכם- לא אהב להתעסק במנגל. גם היום. נכון. הוא הביא מה שביקשו ממנו. פיתות, מים קרים עלה במדרגות וירד. הביא מספר כסאות. היתה אווירה מאוד נעימה. אנחנו הילדים שיחקנו קצת רחוק ברחבת האמפי ומפעם לפעם התקרבנו וקיבלנו חצי פיתה מלאה וכוס פלסטי עם קוקה- קולה. כן אנחנו אהבנו מאוד אז לשתות קוקה קולה. נכון. אני לא קונה לכם היום כי שמענו הרבה סיפורים שזה לא כל כך בריא. אתם ילדים אל תתלוננו. כיום לא חסרים לכם מיצים מכל הסוגים. יש לכם מכל טוב. 
אבל בפינה במרחק של כעשרה מטר מהשמחה עמד מיודענו צ'רפכה. אף אחד לא ידע איך הוא צץ לו פתאום. עשרה מטר זה כמו מכאן לטלי שעכשיו משחקת עם הכדור. משהו כזה. בערך. נו. מה קורה לכם? בקיצור צ'רפכה עמד ולא התקרב. אבא שלי ואחד השכנים ניגשו אליו:
"שלום, אדוני. בבקשה התקרב אלינו. יש לנו פיתות ושתייה. בבקשה." נראה שצ'רפכה זיהה את אבא ובלי לומר אף מילה התקרב אל מוקד השמחה. אבא נוכח מקרוב במשמעות הכינוי צ'רפּכה כי באמת הראש שלו עם הכובע טמבל התקדם מחוץ לדובון בתנועות של צב. איך הוא הצליח להתאפק ולא לפרוץ בצחוק. מאוחר יותר בבית הוא יאמר לנו שהילדים אכזריים בזה שהם מחפשים ומוצאים פגם אצל כל בן אדם. אנו הילדים התרחקנו ושיחקנו. 
אביתר, זה שמו, התיישב ליד המבוגרים וסעד את ליבו, ושתה אפילו מעט וודקה. לאביתר קול בס והמילים שיצאו מפיו העידו על השכלתו הגבוהה ומעמדו הרם. עברית צחה ורהוטה. ההורים שלנו והשכנים, רובם עולים העריכו מאוד אדם כמוהו וותיק ומעורה היטב בחיי הארץ. בלי שנתבקש הוא סיפר על חייו. הוא הגיע ארצה עם הוריו מפולין בסוף שנות העשרים של המאה שעברה. באיזה שנה אנחנו? נכון 2012. הוא כנראה נולד לפני יותר ממאה שנה וכשהיה ילד עלה ארצה עם משפחתו. יפה מאוד גילה. נכון המדינה נוסדה בשנת 1948, אבל היתה עלייה מהמאה לאורך כל השנים לפני העצמאות של מדינת ישראל. את לא זוכרת כשהיינו בראש פינה? שמה היתה התיישבות של יהודים בשנת 1880 בערך. לפני למעלה ממאה ושלושים שנה. בראבו. במאה התשע עשרה.
אני רואה שאתם נרדמים. לא. לא. מצטערת אני לא אוהבת לדבר אל הקיר. תלכו לישון, נמשיך מחר. מה הבעיה? קדימה למקלחת ושיניים. שיניים לצחצח. לילה טוב חמודים.

***

יפה. יפה. זה מעניין אתכם. כל הכבוד. תכף אגמור פה לסדר. אם הייתם עוזרים לי אז הייתי כבר מתפנה. נו. סבא פיליפּ דרש מאתנו לעזור בבית כאשר היינו קטנים. בשטיפת כלים. שטיפת רצפה. היינו עושים תורנויות ביני לבין ספי. מה לעשות אביבית הרוויחה. כאשר היא גדלה ויכלה כבר לעזור, היה בבית מדיח כלים, והכל היה יותר קל. כן. נראה אתכם אפילו מכניסים למדיח. מה קרה לכם? זה ממש משחק. וכאשר הכל נקי במדיח? מוציאים את הכלים בזהירות בלי לשבור אותם כמו במשחק דוּק. תאמינו לי. אותו דבר. טוב . נמשיך? זהו. 
אז כן. הפסנתר הזה תרם לנו רבות לחיי המשפחה. כל חג, היינו מתיישבים לפי תור ומנגנים ושרים. סבתא ילנה היתה מנגנת, סבתא ריטה, אמא שלי, היתה מנגנת וסבא פיליפּ, אבא שלי, היה גם מנגן אתנו. היינו עושים תחרות עם אבא. בסך הכל אותה מורה עם אותם השירים לנגן. אבל אחרי שנתיים שלוש הוא פרש. הוא היה חוזר מאוחר מאוד מהעבודה. מערד. בכלל, היה יוצא לפני שש בבקר מהבית מגיע לערד. בשש בערב מגיע הביתה, אוכל משהו ולוקח אותנו לספרייה של האוניברסיטה. היינו עושים שעורים והוא היה ממשיך לעבוד. הוא סיפר אז שהכי קשה זה ללמוד לנגן בפסנתר. יותר קשה מללמוד רוסית ויותר קשה מללמוד כימיה. טוב. טוב. אתם רוצים לשמוע על צ'רפכה. אני יודעת. אבל. זה אתם, אתם רציתם על הפסנתר, זה מה שאתם ביקשתם מהתחלה, לא?
כן. היינו בל"ג בעומר. במגרש האמפי הריק. היום כבר הוקמו בו כמה בניינים. אז אביתר, מזכירה לכם שזה השם שלו, אכל בתאבון רב יש לומר, וסיפר על עצמו. הוא למד בחדר בפולין. חדר זה כמו גן ילדים. אבל בלי הדברים האלה כמו "עוגה עוגה עוגה במעגל נחוגה ונסתובבה..." שמה לומדים תורה, תלמוד, קרוא וכתוב, תפילות, מה שיהודי צריך לדעת. משפחתו הצטרפה לקיבוץ אשדות יעקב בעמק הירדן. כחמישה ק"מ מהכנרת. נכון. יופי. איך את זוכרת? חיפשנו שם צימר. התחנך בקיבוץ. היה בשומר הצעיר. בגיל שש עשרה התגייס לפלמ"ח, ומאוחר יותר המשיך לשרת בצה"ל. היה מפקד גדוד. הגיע לדרגת סגן אלוף. השתתף במבצע חורב וכבש את באר שבע. באוקטובר 1948 מונה על ידי הרמטכ"ל כעוזר למושל צבאי בכל הנגב. אתם יודעים שכאשר צבא כובש שטח, הוא שולט בו ומנהל את החיים של התושבים שתחת כיבושו. זה נקרא ממשל צבאי. בראש הממשל עומד מושל. בדרגת קצונה גבוהה. ואביתר היה קצין ממשל בכיר. אותו כינינו צ'רפכה.
לאחר תפקידו כקצין ממשל בכיר, החליט אביתר להתגורר בבאר שבע. בכלל סבא פיליפּ סיפר לנו שאחרי כיבושה של באר שבע כמאתיים חיילים נשארו שם, אכלסו אותה ותפסו עמדות השפעה בעיר המוקמת. ראש העיר הראשון דוד טוביהו, שהכיר היטב את אביתר, מינה אותו כראש מע"צ. מע"צ זה מחלקת עבודות ציבוריות. באר שבע היתה אז עיר קטנה מאוד. אתם זוכרים שהיינו בעיר העתיקה? אז, סבתא ריטה קנתה לכם מיץ פרות טעים מאוד. זה היה כל העיר. בניינים נמוכים ישנים לא היה כלום מסביב. אז צריך היה לבנות כבישים , צינורות מים, מערכות ביוב. כל זה תפקידה של מע"צ. וכבישים, כבישים ועוד כבישים.
אביתר, לפי מבטאו והעברית היפה שבפיו הותיר רושם רב על אנשי השכונה. מה קרה לו שהוא הידרדר כך? הוא סיפר שהיתה לו בת יחידה. הוסיף בקול חנוק שהיא נהרגה בתאונת דרכים בדרך לאילת. נשאר עם אשתו. אשתו מתה לפני שנתיים והוא נשאר גלמוד. גלמוד זה בן אדם בודד שאין לו משפחה, אין לו חברים והוא נשאר לבד בבית ללא שום עזרה. עצוב. עצוב מאוד. הדבר היחיד שנותר לו זה להסתובב ולראות ילדים משחקים. אז הוא נזכר בבתו. הוא כאילו מחפש ילדה שדומה לבתו. סתם ככה. להסתכל. הוא לא מתקרב. שלא יפחיד את הילדים. הוא נהנה לבוא לשכונה הזו. כל כך שלווה ונעימה. ילדים טובים. לא אלימים. 
כולם שתו בצמא את דבריו של אביתר. מחד הוא אדם משכמו ומעלה, מאידך צריך להיזהר ולשמור על הילדים. בן אדם גלמוד. מחפש חברת ילדים. אתם שומעים ילדים. אסור להתקרב אל בן אדם מבוגר. הוא יכול לפתות אתכם ואז לעשות לכם משהו רע. ואם קורה משהו צריך מיד לספר להורים כי הם מגנים עליכם. 

***

המנגל של ל"ג בעומר הגיע לסיום עבורנו. צריך להתקפל. ההורים לא הרשו לנו להישאר לבד. נפרדו לשלום מאביתר והפצירו בו לפנות אל השכונה אם הוא צריך עזרה. זה היה ערב נעים מאוד. סבתא ילנה נהנתה מהסיפור של אביתר. כולם בכלל. 
אבל באותו לילה. אוי מה שקרה. רגע. רגע. הטלפון מצלצל. תביאי אותו בבקשה. כן. כן. לא הערב. מחר. צלצלי בבוקר. בבקשה. כן. בסדר. תודה. אתם רואים אני לא מדברת הרבה בטלפון כמו סבתא ריטה. 
באותו לילה הלכנו לישון די מאוחר. אני נרדמתי מיד. ופתאום נשמעו דפיקות חזקות מאוד בדלת בביניין. למטה. לא בדירה שלנו. דמי קפא בעורקיי. איזה פחד. מיד קמתי ובאתי למיטה של ההורים. סבא פיליפּ קם, לקח מוט ברזל ופתח בחשש את דלת הדירה. כולנו חשבנו על צ'רפכה. אני אמרתי לספי. זה הוא. אני בטוחה. הדפיקות פסקו. סבא פיליפּ הלך ודפק בזהירות על דלתה של סבתא ילנה על מנת להרגיע אותה. באמת סבתא ילנה היתה מאוד מבוהלת. כולנו פחדנו. הוא לקח אותה לדירה שלנו והיא ישנה אצלנו בסלון. גם אני ישנתי לידה. 
כן. אביבית בכלל המשיכה לישון כאילו שום דבר לא קרה.
אבא יצא לעבודה מוקדם וביקש מסבתא ילנה לא להרשות לילדים לצאת החוצה למשחקים. במשך היום הוא צלצל הביתה מהעבודה לבדוק אם הכל בסדר. אמא היתה בבית. בחופשת לידה. מסתבר שהדפיקות החזקות של צ'רפכה נשמעו אך ורק בבניין שלנו ולא בבניינים אחרים. מעניין למה רק אצלנו. כנראה צ'רפכה ידע שאבא גר בבניין הזה.
למחרת בלילה שוב נשמעו דפיקות חזקות. שוב רעדנו מפחד. אותו סיפור ממש. סבתא ילנה ואני כבר מראש ישנו בסלון. אבא שוב פתח בזהירות את הדלת עם מוט הברזל בידו. שקט. הצ'רפכה הזה יודע להתחמק. למחרת בבקר. אבא יצא מאוחר לעבודה. הוא ליווה אותנו קודם לבית הספר. הוא ביקש ממני לחזור הביתה רק עם שירלי החברה שלי מהקומה השניה. 
כמה ימים לאחר מכן, הילדים ראו את צ'רפכה עומד ברחבה של האמפי ממש באותו מקום כאילו לא קרה כלום. אנחנו פחדנו ולא רצינו לשחק בחוץ. צ'רפכה נשאר לבד. הוא כנראה רצה ללכת. אני רציתי שיישאר על מנת שאבא יפגוש אותו ויברר למה הוא ככה מפחיד אותנו בלילה. איך זה יכול להיות? שיסביר לנו.
אבא הגיע ודיבר עם השכנים שבבנין. מה לעשות? לסלק אותו. איך? הוא יחזור. לפנות למשטרה? מה המשטרה תעשה? הם יגידו לנו. תביאו הוכחות... אנחנו לא יכולים לעצור כל אחד סתם ברחוב. סמי המשוגע, השכן מהקומה הראשונה רצה ללכת ולהרביץ לו. מה קרה לך? אמר אבא. השתגעת? זה סגן אלוף זה. הוא היה קצין בכיר ממשל. זה לא סתם בן אדם. בסוף אותך ייקחו לבית סוהר. חס וחלילה. מה נעשה? שאלו? מה נעשה? 
אבל הסמי המשוגע הזה היה באמת משוגע. הוא צעק על אבא ואמר: "פיליפס, תן לי לטפל בזה!" הוא לקח מקל ורץ החוצה להכות את צ'רפכה שעמד במקומו הקבוע. סמי רץ לקראתו והחל לקלל אותו תוך הרמת המקל. אבא ומרקוֹ, אבא של שירלי, רצו אחרי סמי על מנת לתפוס אותו. כאשר צ'רפכה ראה שכולם רצים לקראתו מקללים ועם מקלות בידיים הוא נבהל וברח בהליכה מהירה, ממש כמו צ'רפכה. אני ראיתי את זה. זה היה מצחיק אבל אני נבהלתי יותר. פחדתי על אבא. אנחנו לא אהבנו את סמי עם הקריזות שלו. כן. הוא קרא לאבא פיליפס. ולא פיליפ. פיליפס זה נכון. יפה. מברג פיליפס. זה שם של חברה גדולה למוצרים חשמליים. הנה המקלט רדיו זה פיליפס, התנור חימום, פיליפס. זה מברג שהחוד שלו בעל הצורה המיוחדת המתלבש בדיוק על ברגים מיוחדים שלהם. 
היינו שומעים את סמי המשוגע צועק בלילה על גרציאלה אשתו. כולנו אהבנו את גרציאלה. כזו יפה, עדינה. ואיזה עוגה היא מכינה. סבתא ילנה הייתה אומרת " מסריח טוב בכל הבניין".
איך התחתנה עם כזו בהמה כמו סמי? למה? כי כאשר היתה צעירה, היא לא שמעה בקול ההורים שלה. ההורים שלה לא רצו שהיא תתחתן עם סמי. אבל היא היתה עקשנית ומורדת. אתם רואים מה שההורים אומרים לכם זה רק לטובתכם. אתם צריכים תמיד לשמוע בקול אמא ואבא. 
סמי המשוגע שנא את כולם בבניין שלנו. רק את סבתא ילנה הוא אהב. סבתא ילנה אהבה לשבת אחרי הצהריים בכניסה לבית מתחת לעמודים. שם היתה נושבת רוח קרירה. הוא היה עומד לידה והיא היתה גוערת בו. "איך אתה צועקת על גרציאלה? איך אתה לא מתביישת? זה לא טוב לילדים שלך. פויה. בטח. אנחנו שומעים בערב. כשאתה חוזרת מהעבודה. מה זה? בושה. באמת." ודווקא סמי אהב לשמוע את סבתא ילנה מעירה לו הערות כאלה.
טוב. טוב. נחזור לצ'רפכה. 
באמת. באמת. התמונה כולה התבהרה ונפתרה התעלומה... 
לילה טוב ילדים. מחר נמשיך. אני יודעת , אבל אי אפשר. מאוחר. בואו למקלחת ולצחצוח שיניים בבקשה. 

***

זהו. אנחנו נמשיך בסיפור ילדים. מה? גם אתם רוצים להצטרף? בוודאי חמודים. אפשרי. אבל אתם לא יודעים את ההתחלה. מה? סיפרו לכם? כל הכבוד. יפה מאוד. נכון. סבא פיליפּ זה אבא שלי וסבתא ריטה זו אמא שלי. לי היתה סבתא שלא הכרתם. הסבתא רבתא שלכם. זו סבתא ילנה. פשוט מאוד. והיתה לי גם מֶמֶה. זו אימא של סבא פיליפ שלכם. אחח. איך היא היתה מבשלת לנו אוכל טעים. קוסקוס טוניסאי. היתה עושה לנו חריסה לא כל כך חריפה וטעימה מאוד. נו, מה לעשות? היום, אנו קונים את זה בחנות. לא אותו טעם. אני לא מדברת על עוגות דבש שהיתה מכינה. עוגות יוֹ-יוֹ חומות נוטפות דבש ועוגות מַניקוֹטי מעוגלות כאלה. סבתא ילנה אהבה לאכול עוגות והיתה אומרת "תביא. תביא. תביא." מֶמֶה גם ידעה לנגן בפסנתר. אבל בסגנון אחר משלנו. היא למדה בטוניס נגינה מזרחית אצל מורה יהודי. היא מאוד אהבה לבוא אלינו מרמת השרון לכמה ימים. כן. היא היתה גרה ברמת השרון ליד דודה תרצה אחות של סבא פיליפ. גם מֶמֶה לא ידעה כל כך טוב עברית. אבל כשהיתה חסרה לה מילה בעברית היא היתה אומרת אותה בצרפתית. גם סבא פיליפ וגם סבתא ריטה יודעים צרפתית. 
סבא פיליפּ אהב מאוד לנגן בפסנתר, אבל לאט לאט הוא איבד ממיומנותו. חוץ ממנגינת ג'אז אחת שאותה הוא ניגן יפה מאוד. אבל בסוף אותה מנגינה היה צריך להכות פעם אחת בתו סוֹל באוקטבה הנמוכה ביותר. ככה. פמממממ. ותמיד היה טועה ומכה ליד. מתקן. טועה. מתקן. כך שהיה מכה כמה פעמים עד שמוצא את התו הנכון. אנחנו צחקנו עליו תמיד. טוב. טוב. נחזור לצ'רפכה. מה קרה? אין לכם סבלנות?
צ'רפכה? לא ראינו אותו הרבה זמן. צ'רפכה נעלם. אבל הדפיקות החזקות והמפחידות נמשכו. ביתר שאת. לבסוף ה.ת.ב.ר.ר ש.ת.ח.ת.י.נ.ו, מול הבית של מרקוֹ, התגוררה משפחה חדשה ולהם בן צעיר אדוארדו. הוא היה חולה. קצת משוגע. מקבל כדורים. להרגיע אותו. כשהיה מחסור בכדורים הוא היה משתולל ודופק בדלת של הבית שלו. זה היה מקור הפחד שלנו. ועכשיו מסתבר שהפחד הוא ממש בתוך הבניין שלך. אני זוכרת איך הייתי עולה במדרגות, וליד הדירה שלהם ממש הייתי רצה. פחדתי שהוא יפתח את הדלת ויתנפל עלי. יום אחד ראיתי אותו. הוא היה דווקא בחור צעיר ויפה. כנראה, היה באותו רגע תחת השפעת כדורי הרגעה. עבר עם אמא שלו. אפילו הניד ראשו לשלום. וזהו. אני כל כך פחדתי אז. הפלתי את הסל שהיה בידי וזה עשה כזה רעש. היתה שמה קופסת פח שהחברה של סבתא ילנה ביקשה שאמסור לה. אז הנה. סוף סוף. זה היה הגורם לפחד שלנו. מה יהיה? איך נמשיך ככה לחיות?
אבא ומרקו ישבו בסלון ושוחחו ביניהם מה לעשות. סמי המשוגע נכנס והצטרף. סמי אמר. "פיליפס. זה לא יכול להיות. בתוך הבית שלנו יש מפלצת. אם יגע בשערה אחת מראשם של הילדים שלי אני אהרוג אותו," אמר. אבא הרגיע אותו. קודם כל, בואו ניגש בדרך טובה ונעימה. יש לו אחות צעירה ונחמדה. קוראים לה ניקול. אנו נדבר אתה ונראה מה המצב. למחרת, מרקו שהיה גר מולם ארב לניקול וכשעלתה במדרגות ניגש אליה והזמין אותה אצלנו לסלון. אבא היה בעבודה. סבתא ילנה ואמא ישבו אתם. באמת בחורה נחמדה מאוד. מתביישת שיש לה אח כזה. אבל מה היא יכולה לעשות? לפעמים הוא לא לוקח כדורים ואז הוא משתולל. הנה הוא דפק כל כך חזק על הדלת שהוא שבר אותה. "עכשיו אנו נשארים עם דלת פתוחה בלי אפשרות לנעול אותה." ניקול בכתה מעט. סמי המשוגע ריחם עליה ושתק. הוא ירד יחד עם ניקול ובדק היטב את הדלת. למחרת ראיתי איש אחד עם דלת על הראש חוצה את דרך המשחררים והולך דרך הסופר פארם לכוון הבניין שלנו. זה היה סמי. סמי המשוגע החליף את הדלת של הבית של ניקול ואדוארדו בדלת תקינה. הם שמחו מאוד. אדוארדו שהיה רגוע הודה מאוד לסמי. לא יאומן. ואנחנו לא אהבנו את סמי. אולי כי הוא הסתיר את התכונות הטובות שבו? 
אדוארדו המשיך עם הקריזות שלו. התרגלנו אליהן. ערב אחד הוא צעק מהדירה שלו על אבא. "איפה פיליפ? הבן זונה. הקומוניסט. איפה פיליפ?" מאוד פחדנו. אבל לאחר כמה דקות כנראה אחרי שהוא קיבל כדורים ונרגע התחיל לשיר: "פיליפ בן זונה. פיליפ בן זונה." אנחנו המשכנו להיזהר ממנו אבל פחדנו פחות. אבל מֶמֶה שהיתה מתארחת אצלנו לעתים רחוקות לא ידעה על אדוארדו. ולילה אחד היא כל כך נבהלה מהדפיקות. טוב שהיא ישנה באותו חדר עם סבתא ילנה שהרגיעה אותה מיד.
אתם שואלים על צ'רפכה המסכן. באמת הוא לא היה אשם. איפה הוא? למה לא רואים אותו? ואז דווקא כאשר התחלנו לשכוח אותו, אבא חזר מקופת חולים עם ספי וסיפר שהם פגשו את צ'רפכה יושב שם בשקט, וטובל את רגליו באמבטיה עם חומר תרופתי. "שלום אדון אביתר. איפה אתה? לא רואים אותך. מה קרה לך?" אביתר סיפר שיש לו זהום ברגליים ומקבל טיפול תרופתי - אנטיביוטיקה ואמבטיות. "אני מקווה שזה יעזור," הפטיר בחיוך מבויש. 
הוא אמר שהכל בסדר אצלו והם נפרדו לשלום. ככה זה בחיים. כאשר אתה שוכח מישהו הוא פתאום מופיע. אבא פגש את סמי בחדר המדרגות וסיפר לו על הפגישה שלו עם צ'רפכה. הם נסעו לקופת חולים והצליחו לקבל את הכתובת שלו. וממש הם הלכו לבקר אותו. אבא חזר מהביקור מדוכא מאוד. הוא תיאר לנו שצ'רפכה גר בתנאים קשים. בדירת חדר בעיר העתיקה עם שירותים בחוץ. איזה צחנה בחדר. הוא שכב במכנסיים קצרים על מה שנקרא מיטה. הרגליים החשופות שלו היו אדומות ונפוחות. טוב שלפחות יש אור חשמל בחדר. 
"מה אתה אוכל?" אנשים טובים מביאים לי אוכל. סמי המשוגע שתק ומדד את החדר בעיניו ורשם את הנתונים בראשו. בבית שוב ישבו ביחד בסלון עם אמא, סבתא ילנה מרקו אבא וסמי המשוגע. מה לעשות? איך לעזור לאיש הזה? אמא אמרה "שהוא צריך מקלחת בגדים אוכל טוב." היא גם הוסיפה "שאי אפשר להכניס אותו בבית עם המחלה הזו. אני פוחדת על הילדים." דווקא לסמי המשוגע היה רעיון. כל הכבוד לו. הוא שוב הפתיע אותנו. 
"פיליפס. אני יקח אותו למקווה של חב"ד. אעזור לו להתקלח. נאסוף עבורו בגדים מתאימים. נזרוק את הזבל שלו. באותו זמן נבקש ממנו רשות לנקות את הדירה שלו ונשפץ אותה. נביא מנקה. ניקח קבלן שיפוצים. על חשבון ועד הבית. מה קרה? זה מצווה, לא? אז לא צריך. בלי טובות. נאסוף קצת כסף מכולם. מי שרוצה. הנה אני שם 500 שקלים." מדובר בשקלים ישנים, זה כמו 50 שקל חדשים היום. אבא אמר שהוא יברר בקופ"ח אם זה מחלה מדבקת. לאחר מקלחת והחלפת בגדים נזמין אותו לערב שבת אצלנו. הם קבעו שביום ראשון הם ילכו אליו. היום יום רביעי. סה"כ בעוד ארבעה ימים. כולם הלכו לישון מרוצים ורגועים.
אלא שהגורל מהתל בנו. יותר נכון בצ'רפכה המסכן. נודע לנו ביום חמישי בערב כי הוא... נפטר.
את בוכה? אל תבכי מותק שלי. אבל גם סבתא ילנה בכתה. גם מֶמֶה בכתה כשסבא פיליפ סיפר לה בשיחה טלפונית לרמת השרון. לא תאמינו אבל גם סמי המשוגע בכה. כולם היו עצובים. בעיתון כתבו עליו. זו היתה הכותרת: 
"קצין ממשל בכיר בנגב אביתר הגלעדי נפטר ערירי בביתו בעיר העתיקה." 
זהו ילדים. לילה טוב. אנו נמשיך מחר. אני מבטיחה לכם שיותר לא יהיה לכם עצוב.

***

כמו שהבטחתי גם אמא לא רצתה שנהייה עצובים ואז היא אמרה שנבוא כולנו, יחד עם סבתא ילנה עם מֶמֶה וגם איריס עם יאנוש שלה לאכול גלידה במונטנה. קפצנו משמחה. גלידה מונטנה זה מעין בית קפה פתוח ומאוורר. עם הרבה שולחנות והרבה ספסלים. היום יש הרבה כאלה בקניונים. אבל אז זה היה היחיד בבאר שבע. זה היה בשכונת נווה נוי. חצי באר שבע היתה שם במוצאי שבתות. היתה אווירה חגיגית. וכן. בטח. הגלידות היו טעימות מאוד. 

***

חזרנו לשגרת החיים. היו חיים נעימים מאוד. הפסנתר היה בדרך כלל עֵד לא אילם לשמחות שלנו. היינו חוגגים סדר של פסח בסלון עם הרבה אורחים. אפילו שרה השכנה השתתפה. הפסנתר עזר לנו לחגוג ימי הולדת. היו מנגינות שאולגה המורה הכינה אותנו ממש לרגל אירועים כאלה. 
אבל באיזשהו שלב כבר נמאס לי. החליפו את אולגה במורה אחרת שאותה לא אהבתי. כל פעם אבא ואמא אמרו לי "תנגני. למה את לא מנגנת?" באמת אבא בסוף לא הכריח אותי. הוא אמר ככה. יפית, את חייבת ללמוד ולהצטיין בלימודים. אם תצליחי כשתהיי גדולה יהיה לך בבית טלוויזיה תלת ממדית. יהיה לך בעל מהנדס. הוא צדק. הנה אבא שלכם מהנדס. בסדר. בסדר. זה יגיע. הטלוויזיה התלת ממדית. אבל הוא גם הוסיף: "אני לא מכריח אתכם ללמוד פסנתר. את, ספי ואביבית. אבל את תצטערי בעתיד. וזה יהיה העונש שלך, שלא התאמצת ללמוד לנגן כפי שצריך." וסבא פיליפ צדק. כשספי היה סטודנט הוא כעס על ההורים ואמר: "למה לא הכרחתם אותי ללמוד פסנתר?" באמת גלית. גם את מדברת? סליחה מותק שלי איפה הגיטרה שקנינו לך לפני שנתיים. שלחנו אותך לשעורים. מה יצא מזה? בסדר? את מבינה. כן?
מסכן סבא פיליפּ. כל כך חלם שיישב בקונצרט. ברסיטל. רסיטל זה סולו בו אחד מאתנו ינגן לבד מול הקהל. והוא ישב ליד ויהפוך את דף התווים. לא נורא סבא פיליפּ יש הרבה דברים בחיים שמהם אתה נהנה אתנו.
עבר הזמן ועברנו ללהבים. הפעם שני סבלים בריאי בשר הרימו את הפסנתר מעל למעקה של המדרגות ממש כמו נוצה. הוא הונח בפינת אוכל של הבית החדש. 
אביבית המשיכה ללמוד נגינה בפסנתר אבל לאחר כשנתיים היא הפסיקה. סבתא ריטה לא אהבה את מיקום הפסנתר והיא ביקשה מסבא פיליפּ להעבירו. שוב המקום החדש לא מצא חן בעיניה וככה הפסנתר נדד ממקום למקום. לבסוף הפסנתר מצא את משכנו הסופי בסלונית. ספרי לחברות שלך מה זה הסלונית אצל סבתא ריטה וסבא פיליפּ. לאט לאט. למה את רצה? הן לא הבינו. זוהי מרפסת מקורה עם קירות מזכוכית. באמת קשה להסביר ככה? 
הפסנתר הפך להיות מטרד. עושה חור בראש. כשהילדים הגיעו אצל סבתא ריטה וסבא פיליפּ הם ישר פתחו את מכסה הפסנתר וניגנו. יותר נכון קשקשו.
סבתא החליטה למכור את הפסנתר ושמה מודעה ב-יד 2. זה האתר לפרסום הודעות מכירה. 
מעט אנשים התעניינו. יש כאלה שנרתעו כששמעו שהוא אצל סבתא ריטה וסבא פיליפּ כשלושים שנה. "גברת," ענה סבא פיליפּ, "זה לא מכונית ששם הקילומטרז' קובע. פסנתר משתבח עם הזמן." אבל דווקא הפסנתר שהה בחום גבוה בסלונית וחלקים ממנו התקלקלו. העץ התעקם, והיו מעט חרקים קטנים כאלה.
מכל האנשים שבאו לבקר יש לציין אחד שבא עם אשתו ושאל כל פעם את סבא פיליפּ האם מותר לצלם אותו. וכל פעם פתח משהו ואמר "ברשותך, אצלם," ועוד פעם, "ברשותך, אצלם," והלך. זהו. איש לא בא יותר. כבר סבתא ריטה וסבא פיליפּ שכחו מזה עד שפתאום הגיעה קריאה טלפונית מירושלים.
אישה מאוד מכובדת ונחמדה ביקשה לראות את הפסנתר. היא ביקשה לקנות אותו עבור בתה שמשרתת במחנה בדרום הארץ. היא באה עם בתה החיילת מירושלים לבדוק את הפסנתר. החיילת ניגנה יפה מאוד ועוררה בסבא וסבתא געגועים. האישה החליטה לרכוש את הפסנתר. סבא פיליפּ וסבתא ריטה שמחו שסוף סוף הצליחו למכור אותו ודווקא לאדם המתאים. 

אבל באותו יום שהסבלים באו לקחת אותו, שניהם הרגישו צביטה בלב. 


לרכישת הספר באתר מנדלי: תמונות באר שבעיות